האנייה

קודם כל אני מזמין את הקוראים לבלוג נוח יותר לקריאה עם עוד קטעים שפתחתי -  האנייה . 

***

בחבלי לידתה עטפו את החברה הישראלית בסיפורי אלף לילה ולילה על מהפכות, הפיכות ושינויים עצומים היכולים להתחרות רק עם תזוזת לוחות טקטוניים תת קרקעיים. אולי היה זה הפלא הלא נהיר דיו של תקומת מדינה באזור עוין ותחת צל אפרם של קרבנות השואה שהאיר הכול בזוהר נוגה. עד ימינו יאפים ממעמד הביניים נוסעים לעבודתם בחולצות פלנל פתוחות כשדיוקן של רוצח פוטוגני, אם כי אקזוטי ודרום אמריקאי, מודפס על חולצות טי-שירט צמודות מדי. מתחילת שנות ה-50 כבר הלעיטו את פקידי המשרדים בחלומות "החלוציות". בעוד שמרביתם עסק בתיוק ניירת, קריאת פסקי דין וחישובי דו"חות שבועיים וחודשיים, ניבט עליהם מהכתלים דמות הצבר הנכון, בלוריתו התנופפה בגאון וטוריה נחה על כתפו הבלתי שבירה. רמבו היה מיילל כחתולה מיוחמת אם היה נאלץ לעמוד מול בר גברא עתיר טסטוסטרון כזה. מה לעשות שבפועל, רוב השדרה הגברית והלבנה קמה בשעות הראשונות של הבוקר לא כדי לזרוע את שדות הגזרים או לקטוף פירות הדר מענפי הפרדס, רובם צעדו ברחובות החוליים של יפו, חיפה וירושלים, לאור השמש המזרח תיכונית שניצתה זה עתה, אל תוך משרדי ההסתדרות, מזכירות התאחדות הפועלים או כל סוכנות ביורוקרטית שגררה משרות חסרות פואנטה. חייהם היו קשורים בתהליך אטי ומייגע, שבו כל שינוי אם בכלל, נזקק לעבור מבעד למספר חומות אימתניות, וזמן רב היה עובר עד שהיו מבחינים בשינוי בשטח. זה היה טבעי לגמרי אומנם, אך הפער, הפער הארור יא-אללה, בין הדמויות שהעריצו לבין מה שנשקף מהראי המאובק. פקיד רזה וורוד, עטוי חליפה שכמו הולבשה על כתפיו לפני עלייתו לתורה בפעם הראשונה, בעל קול צורמני נטול כריזמה מינימלית. אין פלא שחשו חוסר נוחות מלהצביע לבן דמותם, שמעון פרס כשהתמודד מול בגין איש המחתרת של הליכוד ואיש הצבא ידין מד"ש.

***

אולם בשונה מדמות האב שאבדה, השקר האמתי שלא נגע בדמויות מהפכניות וזוהרות המגע של מפא"י ותקופת המחתרות לא נפסק עד היום לכאורה. אזרחי ישראל רבים עדיין מאמינים ב"מהפכה", "רפורמה", "שינוי היסטורי", "מהפך". תודעת המהפכה והשינוי המהיר היא הנגע החמור ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז שבן גוריון עמד על קרחתו באמצע חוף הים. היא מזניקה לתהילת עולם פוליטיקאים ומרסקת אותם ללא רחמים. שר אוצר לא מספיק להיכנס למשרדו ומיד בתוך מדורי הכלכלה מצטופפים שלושה מאמרים שקוטלים את דרכו ואת צעדיו. על אף שביקורת היא דבר חיוני מאין כמותו, והרי, מילים אלה נכתבות ממש באותו ז'אנר, לא באותו תחום ובכול זאת, הרי שהשיפוט של החברה את נבחריה תוך כמה חודשים הוביל לתוצאות משמימות כל-כך עד שהציבור הישראלי נרתע מכול שינוי. ובצדק. אירועי תחילת המילניום כמו כישלון קמפ-דיוויד שבא לשים קץ לסכסוך לא פחות, כשברק מכריז בטיפשות מופלאה על "האין פרטנר" ובאחת גדע את ענף השלום עליו ישב כל מחנהו, כאילו קרא מט במהלך סנדלרים זריז ומקצועי. שנים ספורות אחרי כן, האכזריות המקבילה בה שרון עקר אנשים מביתם באשליית שווא(או אמת) ששופטיו העתידיים ייטו לו חסד, היו ביטוי נוסף לתודעה הכוזבת שזיהמה את המציאות הישראלית.

***

כתוצאה מאלה, חלק גדול בציבור הישראלי מפחד כל-כך משינוי, והשערה זו מבוססת בין היתר על תוצאות הבחירות האחרונות, והתרשמות אישית ממגוון אנשים שונים, עד שהוא מעדיף להישאר עם המוכר והקיים. אותה קבוצה מעדיפה להמשיך לבחור באותו איש שמבטיח להם דבר אחד: "שום דבר לא הולך באמת להשתנות בבת אחת. בכלל, מול כל שינוי גדול אני אהיה שם, אחראי לעיכובו." זהו נתניהו, המעכב הלאומי. מנגד ובמקביל, חלק אחר בציבור עדיין צמא ל"מהפך", "שינוי היסטורי", "רפורמה". זהו המחנה שמאפיין את המרכז-שמאלה והוא אכן גדל(עד כדי 50 מנדטים). אולם יאיר לפיד, הרצוג, יחימוביץ, כחלון ואחרים מוכרים אשליה שהוכיחה את עצמה ככישלון מספר פעמים. ובמצב כזה, אין פלא שרבים חשים מאוימים מתסריט של מדינה פלסטינית עוינת תוך זמן קצר, פינוי של עשרות אלפים מביתם בשבועות בודדים דוגמת "ההתנתקות", או רפורמה מהפכנית ביחסי ההסתדרות והמדינה. מדובר כאן בסופו של דבר בציר, כאשר בנקודה מסוימת יושב לו רה"מ המכהן - בה כל שינוי קטן מתעכב ארוכות וכל שינוי גדול נדחה מכול וכול, ואילו בנקודה מקבילה יושבים להם "קוראי התיגר" - ומבקשים "לשנות", לבצע "רפורמה מקיפה", ליישם "צעד אמיץ לשלום".

***

נדמה לי לפחות, שכדי למשוך מנדטים מהחלק השמרני בישראל, שהוא חלק משמעותי וגדול בציבור, זקוק המחנה הפרוגרסיבי להדגיש שהשינויים, לפחות הגדולים שבהם, אותם הוא מבקש לכונן כמו היפרדות מדינית מהפלסטינים, ייעשו בשום שכל ולאורך שנים. הציבור בישראל חושב על נסיגה ובצדק מדמיין "התנתקות" גרועה פי כמה או השתלטות קריטית יותר של גורמי ג'יהאד על יו"ש דוגמת מקרה חמאס ועזה. מדברים עם אנשים על צעד אמיץ לשלום, וכול מה שרץ להם בראש זה אוטובוסים מתפוצצים מימי אוסלו. חיכוכי הידיים בין רבין לעארפאת לא הופכים את הזיכרונות המדממים ליפים יותר. מדברים עם אנשים דתיים על פירוק והפרטת הרבנות הראשית והם מדמיינים חבר'ה טורפים חזיר וסובבים את חוצות העיר כמו סרסורים אפרו אמריקאים עטורי פרוות דובים ונערות לווי חבוקות תחת זרועותיהם. מצייצים להורים מודאגים על לגליזציה של הקנאביס והם קמים מזיעים בלילה מסיוט על בנם הנרקומן וזרועו המחוררת מחטים.

***

אפשר ללעוג לציבור השמרן ולבנות תלי תלים של בוז עאלק אינטלקטואלי, מגובה בניתוח קיקיוני של השיקול האמוציונלי אצל מצביעי הליכוד, כאילו החבר'ה מהקיבוצים הם לא פחות ממחלקה של יוצאי סיירת ומהנדסי תוכנה שלהט ורגש לא זורמים כלל בוורידים הבורקים על שריריהם. אך זו טעות מרה. לא, אבד הצבר עטור הבלורית ומה שנותר הוא קומץ ילדים מבולבלים מרוב ססמאות של השומר הצעיר וחלומות אמריקאים. בכלל, עזבו אתכם מילדי שמנת עטורי ג'ל המבטיחים "מהפכה". מה שישראל זקוקה לו הוא פרדיגמה של פועל קשה יום שנוסע כל יום למפעל כדי להביא פרנסה וסיכוי לבניו, תמורת עמל צורב ומייגע, כמו השמש של אלול. כזה שעורפו אינו נשרף בגוונים משונים של כתום, אלא האור מטיל בו שיזפון חינני.

***

כי אם יש הישג שראוי ללמוד מהציבור השמרני בישראל, הוא השינויים הנפלאים שהתחוללו תחת 40 שנות שלטון 'הליכוד' (ו'העבודה' לעתים) כמו הליברליזציה במערכת המשפט, בתרבות, בתקשורת ובכלכלה. מצבם של אזרחי ישראל טוב לאין ערוך. ייתכן ש"המהפכות" שעברה ישראל אחראים במידה לא פחותה לכך. ה'התנתקות', 'אוסלו', 'חומת מגן' וגדר ההפרדה יחדיו, הצילו את ישראל מסכנת המציאות הדו-לאומית שהתאפיינה באינתיפאד'ות מדממות. בכלל, כל התהליכים האלה החלו במהפכים פוליטיים. ולצד זה, יש לזכור שמהפכות כאלו צופנות מחיר כבד וכאב רב. אותו יש חובה לנסות לצמצם עד כמה שאפשר.

***

ולבסוף, חשוב להתייחס למאורעות הווה. בזמן האחרון גורמים בממשלה הנוכחית זעים בחוסר נוחות על כיסאות עור הצבי לאור "המעכב הלאומי" המתחבא מבעד לגבו הרחב של היועץ המשפחתי לממשלה. למשל במקרה הוצאת הספר "גדר חיה" כי כביכול הוא מעודד התבוללות(עדכון: לפי "הארץ" הוא מעודד את טוהר הגזע - הוכחה ליסודות טמטום קומוניסטיים בימין ובשמאל שכן ספרות לא אמורה לעודד דבר); מקרה שהוא רק חלק ממכלול הדתה במערכת החינוך הממלכתי. המגמה הדי נמהרת הזו מוכיחה שגם בצד השמרני איבדו את הברקסים, וחלקם(תקומה) נחפז עם תקוותו למדינת הלכה בעתיד ורוצה אותה כעת. ובכן, הציבור החילוני, שרבים ממנו בימין, לא אוהב את הדיבורים האלה. והצהרות על "מדינת תל-אביב" שאחוזים ניכרים ממנה הצביעו לליכוד כמדינה נפרדת, לא ממש עוזרים. אפילו אם מדובר ביחסי ציבור למיקי זוהר, נציג מחוזי שלהט החרב המתהפכת עלול לערוף את מקום מושבו. רה"מ מצידו מנסה ללהטט בין תפוחי האדמה הלוהטים הללו באופן שלא ברור אם מדובר בפירומן או שלומיאל. לפעמים מסתבר ביתר שאת שנתניהו רק מגלם כוח ראקציונרי מול כל הצ'ה גאווריים הישראלים - אלו עם הכיפה ואלה עם הג'ל.