האנייה

קשה לחוות דעה על הסרטון של אראל מרגלית. הוא מהפנט, ללא ספק. המוזיקה, הרקע האפל והקודר, הקללות, הזעם האצור. לא ברור אם זו מכת חשמל בגופה המתה של מפלגת העבודה או משהו חדש שמתחיל או דווקא משהו מאוד ישן. 

התגובות היו די צפויות. הימין מאוד נעלב פתאום ויצא נגד הדמגוגיה. ניסו לייחס למרגלית מעין התנשאות כלפי הימין. אלא שהמילה ימין לא נאמרה. הטענות הופנו נגד "הם" אמורפי. לשאלה מי זה "הם"? ענו אנשי ימין "אנחנו". טוב, הסרטון מונה אנשי ליכוד כמו חזן, מירי רגב ובנימין נתניהו. וגידולי פרא כמו "נערי הגבעות", "לה-פמיליה" ו"הצל". אבל מרגלית מצידו מושך כתפיים ואומר כי הכוונה היא לקיצוניים שהשתלטו על השיח. לא על הימין המתון. כאן עונה הימין, "אבל למה לא הזכרת את גידולי הפרא של השמאל?". 

אני חושב שעיקר הכעס של אנשי הימין נובע מכך שפתאום הם קלטו שמה שעשו לשמאל במשך שנים, עושים עכשיו להם. אם "שמאל" הפך לשם נרדף ודימוי לבוגד, הרי שימין הפך בסרטון של אראל מרגלית לפסיכופת וחדל אישים. עם דימויים כאלה אין פלא שהדימוי של המרכז עולה. רק חבל שהוא לא פחות חלול מהדימויים הנוכחיים של ימין ושמאל. 

פוליטיקה של שחור ולבן אפיינה את הבחירות האחרונות. ולצערו של מרגלית, בפוליטיקה שכזו, יריביו מימין ינצחו. מן הסתם בגלל הדמוגרפיה. לרוב הציבור יש יותר קרובים מימין ומרכז מאשר קרובים משמאל שיצליחו לשכנע אותו להצביע. אין כוח תת קרקעי חזק יותר מהסוכנים האלה. כי אלף אסמסים לא יכולים להתחרות בשיחה עם אביך, בשיחה עם אימך, בשיחה עם דודך, עם חברים. אני זוכר את זה היטב מהבחירות האחרונות...  

התגובות משמאל נחלקות לשניים. אחת היא כמובן גועל והסתייגות מהקללות("אוי לא הוא אמר קבינימט") ומהניסיון לייצר מצג של גבר-גבר. השנייה הייתה יותר מעניינת, והיא תמיכה בקמפיין של מרגלית שהביא אותו סוף כל סוף להכרה. כמו גם מהניסיון להציג שמאל איתן, אמיץ ובוטה שלא פוחד לעמוד על שלו. 

מפלגת העבודת נתונה בלופ מתמשך בשנים האחרונות: החלום על מנהיג צבאי עטור תהילה, גנרל לבן שיושיע, מתנפץ מחדש כל פעם כאשר האחרון נכנס לממשלת אחדות כי הוא איננו רואה אופוציה יותר טובה. הוא מכור משירותו הצבאי למוקדי ההשפעה ואינו יכול לסבול התפשרות והתייבשות באופוזיציה. מנגד, כאשר קם מנהיג או מנהיגה שאינם מפחדים להישאר באופוזיציה או מפחדים להיכנס לקואליציה, הם מתגלים בתור לוזרים וודאים שלא יכולים לנצח בחירות בגלל מחסור בניסיון או כריזמה בעיקר, ואלה בתורם מפנים את מקומם עבור מנהיג צבאי עטור תהילה אחר, שנכנס לממשלה כי הוא לא רואה שום אופציה אחרת. 

בינתיים נראה כי מפלגת העבודה לא באמת מסוגלת לצאת מהלופ ולבחור מועמד כמו מרגלית. הפלגנות התבועה כל-כך במפלגה הזו בין החלק השמרני לחלק השמאלי-סוציאליסטי משהו, יוצר מצג מופלא של מסרים כפולים.

יום אחד זוהיר בהלול עוסק במשחקי "נדמה לי" באשר למחבלים("הוא רוצח כי הוא ניסה לפגוע בחיילים. הוא לוחם חירות כמו האצ"ל והלח"י" - עברו 70 שנה מאז, המוסר התפתח קצת ובכלל הטיעון, 'אבל אתם גם עשיתם' הוא די חלש.) ביום אחר מודיע הרצוג שהמפלגה צריכה להתנער מתדמיתה כאוהבת ערבים. איך? שתשנא ערבים. 

יותר מכול נדמה שאין סדר יום או שום תפיסת עולם. העבודה לא ממש יודעת מהי? שמאל? מרכז? שמאל-מרכז?

לסיכום יידרש יותר מסרטון כדי לתקן את ההריסות במפלגה הזאת.