לחשוב בקול רם

אני לא ישנה טוב.

אני מרגישה כאילו משהו חסר לי, כאילו שכחתי משהו חשוב. אולי אני מתגעגעת קצת אליו, כי כשאתמול ראינו את החברים שלו לא יכולתי אלא לקוות לראות אותו שם. אני מתחילה לחשוב שיש לי קטע עם דברים שעושים לי רע.

אבל אולי זה גם דבר טוב שלא ראיתי אותו, לראות שלושה אנשים ששברו לי את הלב בערב אחד כנראה היה מרסק אותי סופית.

אני גם ראיתי את הבחור הקטן שלי, הוא היה נראה כל כך קטן בין כל האנשים הגדולים, הוא הלך לפני עשר. קשה להאמין שהוא קטן ממני רק בשנה. אני מרגישה קצת רע לגבי זה שהתעלמתי ממנו לחלוטין, אבל אולי זה שהוא נראה כל כך קטן גרם לי להבין שלהתקרב אליו או להיות נחמדה אליו רק ירעיל אותו. עדיף לו פשוט לשכוח ממני. 

קשה לי להאמין שמשהו מלבד מבטים יקרה בנינו, או עם מישהו בכלל.

אני הולכת לראות את מוקי היום, והשיר שלי ושל הילד שאני לא מצליחה לשכוח ממנו הוא שיר של מוקי. קצת מוזר שהשיר שלנו הוא "לב חופשי", אבל בהתחשב בכמה שהחיים אוהבים לצחוק לי בפרצוף אני לא כל כך מופתעת. 

אני שמחה שלפחות יש לי את החברים שלי, זה שהם לא מכירים אותי הכי טוב בעולם גורם לי לסמוך עליהם יותר. לפחות יש לי עם מי לדבר. כל עוד הם לא יודעים עליי הכל הם הולכים להישאר. 

וזה מוזר, לפעמים אני קצת מקווה שהם דפוקים כמוני. אולי אז הם יבינו.