לחשוב בקול רם

אני מתכננת לבקש מההורים שלי פסיכולוג/ית, כי לאחרונה אני מרגישה כאילו החיים שלי הם מין עינוי מתמשך שלא נגמר, ואני לא יודעת מה עוצר מבעדי להתפרק לחתיכות קטנות, או מה גורם לי לקום מהמיטה כל בוקר מחדש. יוצא לי להרגיש הרבה כאילו אין טעם לחיים שלי. אני לא חושבת שזה נורמלי. הרגלי האכילה שלי זזים בין תאבון מוגבר לבין חוסר תאבון בכלל. הרגלי השינה שלי משובשים גם כן, אני ישנה יותר מדי או בקושי ישנה. אני מרגישה כאילו כולם בבית שלי נגדי. אף פעם לא תיארתי לעצמי שיגיע מצב בו אני אעשה כמיטב יכולתי לבלות כמה שפחות זמן במקום שנהג להיות המקום הבטוח שלי. אם בבית נמצאים האנשים שאמורים להגן עליי, אני לא רוצה לפגוש את האויבים שלי. אני לא חושבת שזה אמור להיות כל כך קשה לחיות. זה בדיוק מה שחסר לי, מישהו שיאשר לי שאני חולה בנפש. עוד משהו שאחותי תוכל לצחוק עליו. עוד סיבה להורים שלי להגיד לי שאני עצלנית.

אני רק רוצה להיות מהאנשים האלה שקמים בבוקר בכיף, בעוד אני קמה עם עיניים עייפות. אני רק רוצה שהכל יהיה בסדר שוב, אבל זה אף פעם לא היה בסדר.