לחשוב בקול רם

זה אחד מהימים היותר נוראיים שהיו לי מתחילת שנה. ידיד(א') שלי אתמול כבערך חצי שעה לפני כניסת ערב יום העצמאות, החליף שם בקבוצה של הוואטסאפ של כולם לשם מאוד עליז ושמח, עם הרבה סמיילים. השם לא היה קשור ליום העצמאות בשום צורה או דרך. יום הזיכרון הוא נושא מאוד רגיש אצל ידיד(ב') אחר שלי שכעס נורא כי דקות אחדות לפני הוא ביקש במפורש לא לשנות את השם, רוב היום השם של הקבוצה היה "מזל טוב ל__" כי זה היה יום ההולדת של חברה שלי, אז הוא ביקש שבחצי שעה האחרונה לפחות השם יישאר. ידיד א' בכל מקרה שינה את השם התעלם מכך לחלוטין, הם ביקשו ממנו כמה פעמים להפסיק. הוא התגונן בטענה שהוא לא צריך להפסיק לחיות רק כי זה יום הזיכרון. 

כמו כן את רוב יום הזיכרון ביליתי בחברת ידיד א' כי שנינו ועוד כמה אנשים הלכנו לחלק זרים למשפחות שכולות, והוא פשוט גילה חוסר התחשבות כמעט מוחלט בבקשות החוזרות שלי שיפסיק לשיר שירים עליזים בכל הדרך לבית העלמין, מתוך כבוד ליום ורצון להיזכר בנופלים. הוא התעלם גם מזה. הוא נוטה להתעלם מבקשות של אנשים באופן כללי. הוא מחבק אנשים בלי רשות, הוא נוגע והוא מציק יחסית הרבה. אז כאשר זה קרה אתמול בוואטסאפ הסכמתי עם ידיד ב' הרי מה כואב לו עוד חצי שעה של זיכרון? או להפסיק לחיות כרגיל רק ליום אחד בשביל חיילים ואנשים כמונו שהפסיקו לחיות לנצח? אז אמרתי לו שהוא פשוט לא יודע להבין מה זה לא. 

וזה דבר שיצא לי להגיד לו בעבר, הרי הוא נוגע בי הרבה בלי רשות, הוא לוקח את השיער שלי בצורה די אלימה באופן חוזר למרות ההתנגדות הנחרצת שלי כמעט באופן קבוע. ובתור מישהי שסובלת מהתקפי חרדה ממש קשה לי עם זה. אז עכשיו הוא עצבני אש עליי, על ידיד ב' שלי ועל עוד חברה. פשוט אין לי כוח להתמודד עם זה. הוא תמיד זורק האשמות.

בנוסף לכך, מילא אם הייתי היחידה שאומרת לו שהוא לא יודע להפסיק גם כשמבקשים ממנו, אבל זה דבר שכולם אומרים לו באופן קבוע, איך הוא עדיין משוכנע שהבעיה היא בכולם מלבדו?

אני לא יכולה איתו יותר, כשרומזים לו הוא לא מבין, כשאומרים לו הוא חושב שצוחקים איתו או מתעצבן בטירוף.

חשבתי שהחברים שלי הם המקום הבטוח החדש שלי, אך מתברר שטעיתי. 

כי אם אין לי מקום אצלם, ואין לי מקום בבית, איפה יש לי מקום?