לחשוב בקול רם

ראיתי אותו אתמול, אחרי כל כך הרבה זמן. הופתעתי כשלא הרגשתי את הלב שלי הולם בחוזקה, שהסטתי מבט כאילו זה היה הדבר הכי ברור בעולם לראות אותו כאן, את הילד שקיוויתי לראות בשנית במשך זמן כה רב שהתחלתי לתהות אם הוא היה רק חלום ותו לא. הסתכלתי עליו מזוויות העין וזה היה מספיק לי. ראיתי שהוא הסתכל עליי, ראיתי אותו נאבק בעצמו רק כדי להחליט אם להגיד לי שלום. הוא לא ציפה לראות אותי שם, הוא היה נראה כאילו העיפו אותו מהרגליים שלו, המום כמעט לחלוטין. הוא התחיל לפסוע באי נוחות סביב החברים שלו. זאת הייתה תגובה ממש מוזרה, הרי אני אהבתי אותו והוא שבר לי את הלב כשהוא עזב, אבל מנקודת המבט שלו הייתי רק ידידה שהוא ניתק איתה קשר, אך איכשהו נוכחותי שם הצליחה לערער אותו. ואני לא האמנתי שיגיע יום בו אני אראה אותו ולא ייכאב לי, במשך זמן רב רק ייחלתי לשכוח, אבל עכשיו לעולם לא אסכים. וגם אם החברות שלנו כבר שקעה בין שתיקות ומבטים, הוא פשוט תמיד יהיה ה"מה אם" המועדף עליי, כי הכל היה יכול להיות שונה עכשיו. אבל אולי עדיף ככה.