לחשוב בקול רם

הוא שם לב אליי.

בשיחה הראשונה שלי ושל הילד שקטן ממני בשנה הוא אמר את הכיתה ואת בית הספר שלי, זה לא נראה לי ככ מוזר כי אחרי הכל זה יישוב קטן ואין כל כך הרבה אופציות. אבל, מתברר שגם הוא לומד בבית הספר שלי, חשבתי שהוא לומד בבית הספר שנמצא מחוץ ליישוב, שזה היה סתם ניחוש מושכל. אבל זה לא היה, הוא שם לב אליי עוד לפני שדיברנו בכלל. לאיזה מבנה שכבה אני הולכת בכל פעם. אני תוהה כמה פעמים עברתי על פניו לפני שדיברנו, כמה פעמים הוא עקב אחריי עם המבט שלו ומעולם לא שמתי לב. אני יודעת שזה נשמע מטומטם להתלהב מזה שמישהו סתם שם לב לזה שאני נמצאת בבית הספר שלו, אבל בדרך כלל אני מרגישה חסרת משמעות, כאילו אני יכולה להיעלם ואף אחד לא ישים לב. אבל הוא שם לב. והוא אפילו לא היה חייב.