"אבל היה בה חלק שתהה מה יקרה אם תגלה את הסוד: שבבקרים מסוימים קשה לה לצאת מהמיטה ולעטות חיוך של מישהי אחרת; שהיא תלויה באוויר, מתחזה שצוחקת מכל הבדיחות הנכונות ולוחשת את כל הרכילויות הנכונות ומושכת את הבחור הנכון, מתחזה שכבר שכחה כיצד להרגיש אמיתית...שביסודה לא רוצה להיזכר, כי זה כואב אפילו מהמצב הנוכחי."
יש לי קטע עם ציטוטים, כמו ששמתם לב. אני ממש אוהבת את זה, את הדרך שבה רגש יכול להתבטא בכמה משפטים קצרים. אני מניחה שזאת לא דרך מרשימה במיוחד להתחיל מכתב. אבל אין לי ניסיון בזה. אבל אני מרגישה כאילו אני חייבת כמה הסברים. הכוונה שלי הייתה לכתוב משהו ארוך ומרגש, רציתי שתהיה לי סיבה עמוקה כזאת, שאנשים היו יכולים להתחבר אלייה. אבל אין לי. אני פשוט, באמת ובתמים - עצובה. הכל מעצבן אותי, הכל מרגיז אותי. אני מרגישה מגעיל בתוך הגוף שלי. יש אנשים שאומרים שהתאבדות לא מונעת מהמצב להחמיר, אלא מחסלת את האפשרות שהמצב אי פעם ישתפר. אבל יש אנשים שאומרים שאבטיח לא טעים, אז למדתי שאי אפשר להסתמך על זה.
אני לא יכולה לתאר לעצמי תקופה שבה אהיה מאושרת, לא משנה כמה המצב ישתפר. זה פשוט משהו שתמיד שם. קול כזה מאחורי הראש שלי שרואה את הצד הכי גרוע בכל דבר. זה פשוט לא כיף לי יותר, לחיות. מיציתי את זה.
תקראו לי אנוכית, תקראו לי מטומטמת, זה לא משנה יותר.
אני מרגישה כאילו ביליתי את כל החיים שלי במחשבה על מה אנשים אחרים חושבים עליי, אז החלטתי לא לחשוב יותר. אני רוצה להגיד שאני מצטערת, על כל כאב הלב שגרמתי, על כל הדמעות, על התחושה הזאת של חוסר אונים שאני יודעת כמה היא נוראית, כמה קשה לחיות איתה. אני כל כך מצטערת על זה שלא אמרתי תודה, או סליחה ולבריאות כשהייתי צריכה. אני מצטערת אם זה נראה כאילו לא הערכתי, או לא התייחסתי ואם גרמתי למישהו להרגיש לא טוב עם עצמו, כי אני בספק אם מישהו מכיר את ההרגשה הזאת טוב כמוני.
אבל במבט לאחור, הכל נראה פשוט יותר עכשיו. כשהייתי קטנה היה חשוב לי להשאיר חותם, אני חושבת שבמובן מסויים השארתי. חבל לי שלא הייתי כנה יותר, יש כל כך הרבה אנשים שפגעו בי והמשיכו לחיות בתחושה שהם חבריי. תשימו לב למה שאתם אומרים לאנשים, בבקשה. וגם תגידו לאנשים כשהם נהדרים, תעשו את מה שאני אף פעם לא עשיתי.
כי בסופו של דבר, הייתי הסוכר שנשאר בתחתית הכוס. ואני בסדר עם זה.
"ילדים שלא משתלבים הופכים פתאום על-אנושיים. הם מסוגלים להעלם, גם כשנדמה שהם עדיין שם. הם מסוגלים לצרוח בלי שאיש ישמע. הם היצור שהיה פעם נורמלי, אבל לפני זמן רב כל כך, שהוא כבר לא זוכר איך הרגיש אז."
אני הייתי ת', תודה.