לחשוב בקול רם

הייתי בשטח חמישה ימים, הטיול היה פשוט רכבת הרים רגשית עצומה. אני ממש הפתעתי את עצמי שם. היה שלב מסויים שבו פשוט הסתובבתי בלי חולצה כי היא הייתה ממש רטובה והייתי חייבת לייבש אותה. אהבתי להיות בלי חולצה, הרגשתי בטוחה בעצמי בטירוף. הרגשתי יפה, מצחיקה, הרגשתי פשוט שמחה. היו אנשים שהסתכלו עליי, ובדרך כלל אני חושבת שזה אומר שיש לי משהו על הפרצוף, אבל לא הפעם. למען האמת, זה ממש החמיא לי שאנשים תקעו בי מבטים. היו כמה אנשים שהתחילו לדבר איתנו רק בגלל זה, או אנשים שגרמתי להם לסובב את הראש. מצחיק אותי שהסכמתי להסתובב בלי חולצה, אבל לא בלי נעליים. מדהים איך שהערות של אנשים עושות את ההבדל. פגשתי כמה אנשים ממש מתוקים. ולמרות התמוטטות העצבים שלי, הכעס והתסכול שהצטברו בטיול ויוצאים עכשיו לאוויר, אני שמחה שיצאתי. בהתחלה לא ידעתי על מה לדבר עם אנשים, אבל אני חושבת שהסתדרתי עכשיו. כי בסופו של היום, זאת רק אני כאן. אני והשתיקה הכבר לא כל כך מביכה פתאום.