לחשוב בקול רם

״אני עושה צלקות לעצמי ממקומות שארצה לזכור.״ הוא אמר לי. ״ מקומות שנהנית בהם, אני בדרך כלל יוצא עם צלקת בכל מקרה, אז חשבתי לעצמי - למה לא?״ הוא התחיל לקלף פצע ישן, בזמן שהוא ישב לידי. ואנחנו אכלנו דשא ביחד שנייה לפני. לא התכוונתי באמת לעשות את זה אבל הוא הסתכל עליי, במבט מהסוג הזה שהיה גורם לי גם לקפוץ מצוק אילו היה רוצה בזה. והוא נשמע כמו ילד קטן שמבקש סוכריה. והוא אמר לי, נעשה את זה ביחד. אני מודה, זה כנראה הדבר הכי אידיוטי שעשיתי בחיים, אבל אני מניחה שאני שמחה שזה היה איתו. הייתי עושה הכל לו רק ביקש, רק כי הוא כזה נהדר. הייתי רוצה לדבר איתו עכשיו. הוא עושה לעצמו צלקות, אני עושה לעצמי זכרונות. אני מניחה שזה פחות או יותר אותו הדבר - זה עדיין כואב כשחושבים על זה.