לחשוב בקול רם

אני שונאת כשידיד שלי נוגע בי. אני שונאת כל דבר בהרגשה של הידיים הגדולות שלו כשהוא מחבק אותי. אני שונאת את זה שהוא תופס את השיער שלי באגרסיביות ומתחיל להריח אותו, רק כי הריח מוצא חן בעיניו. אני שונאת שהוא חושב שהוא להדביק לי נשיקות קטנות בראש, ומתעלם מהפרצוף הנגעל שלי. אני שונאת כשהוא מתעלם מהבקשות שלי שיפסיק. אני שונאת את זה שהוא חושב שמותר לו. הוא גורם לי לרצות ללכת למקום אחר, למקום בו אף אחד לא ייגע בי כשאני לא רוצה, מקום בו אף אחד לא מכיר אותי. חוץ מאולי חבורת הכלבים שאני הייתי חיה איתה, הם ממש פיקחים והם מכבדים אותי. והבטחתי להם שאני לא אגע בהם, אריח אותם או אנשק אותם כשהם לא רוצים בפעם הראשונה שנפגשנו, אבל הם רק נבחו בשמחה והתגלגלו על הבטן. אני מניחה שיש אנשים שהיו מתרגזים מזה, אחרי הכל עשיתי להם נאום מפואר. אבל פיתחתי חיבה לדברים הפשוטים ולפעולות הבסיסיות, כי יש בזה משהו מקסים. וגם, כשגולדן רטריבר שבקושי למד ללכת עושה את זה, אתה לא יכול שלא לאהוב אותו. בחבורה של הכלבים שלי יש כלבים מכל סוג. הכלבים, בניגוד לדולפינים אולי לא חכמים יותר מבני האדם אבל הם חכמים מספיק בשביל להקים כת סודית של כלבים, שדואגים שלבני האדם יימאס מהם. והם לקחו אותי בשביל לראות איזה סוג של דברים בני האדם יותר אוהבים שעושים להם. אחרי כמה שנים אני עזבתי אותם, השגתי לעצמי עבודה, והכל היה בסדר. עד היום שבו הבוס שלי עשה נאום מפואר, שגרם לכל האולם לבכות. לכולם, חוץ ממני. שנבחתי והתהפכתי על הבטן, כנראה שלא כולם חושבים שזה מקסים. אני מניחה שמלכתחילה לא הייתי הדוגמה האידיאלית למדגם מייצג.

הפוסט הזה הלך למקום אחר.