לחשוב בקול רם

השעה היא חמש וחמישים לפנות בוקר בארץ, אבל השמש כבר שקעה מזמן אצלכם. אני עוד מעט הולכת לישון, כנראה שגם אתה. זה מצחיק בעיניי שאני מוצאת בזה משהו מנחם. זה פשוט מרגיש לי כאילו אולי עדיין יש איזה קשר קטן ביננו. וזה משגע אותי. אני יודעת שזה אנוכי, אבל תחזור. אני שונאת את זה שאתה כל כך רחוק ממני פיזית. אני שונאת את זה שלא ראיתי אותך כבר כל כך הרבה זמן. אני שונאת את זה שלא יצא לנו לדבר. אני שונאת. תחזור. תחזור ותחבק אותי, כמו שחיבקת. תספר לי על התחושה המוזרה שמשתלטת לך על הגרון בזמן שאתה מחזיק קרפדה. תחזור, תחזור ותסתכל עליי כאילו אני הבן אדם הכי מעניין שפגשת מעודך, כאילו אני סוג של קסם. תחזור, אני שונאת את זה שאתה מסתכל על הצד האחר של הירח. תחזור. תחזור בשבילי. תחזור רק לעוד קצת, רק עוד קצת וזהו. תחזור בחמש וחמישים לפנות בוקר, כשיש עוד קצת ירח, תחזור. תחזור רק לעוד יום אחד, תחזור לפני שהשמש עולה, ותישאר. תישאר רק עד שהירח יעלם, תשאר רק עד שכבר לא אהיה לבד. תישאר איתי, בבקשה. 

(אני שולחת לך את הירח יאיר, תשמור עליו בשבילי. עד לפעם הבאה.)