לחשוב בקול רם

זה ממש לא מה שציפיתי שיקרה.

לא יודעת.

חשבתי שבמקרה הכי טוב אז תנופף לי לשלום, אבל זה שאתה, לבדך, באת עד אליי. אליי. גרם לי להרגיש כאילו הייתי מישהי בשבילך, במהלך 2013-2014 השנים האלה שמרגישות כרגע כל כך רחוקות, אבל עדיין כל כך קרובות לליבי. כי קשה לשכוח את השנים הכי טובות בחיי עד עכשיו, וקשה לשכוח את החלק שבו לקחת בהם. 

חשבתי שזה יהיה קשה, אבל זה היה כל כך פשוט. אולי זה משהו בדרך שבה אני רואה את העולם, כאילו שום דבר לא באמת בא בקלות. אבל אתה ניגשת אליי, ואפילו לא ניסיתי. אתה חיבקת אותי.

לרגע, זה הרגיש כאילו שום דבר לא השתנה.

כאילו אני עדיין אוהבת אותך, כאילו עדיין קשה לי להעביר יום בלעדייך. אבל זה לא היה אותו דבר, ידעתי את זה. זה הרגיש אחרת. ולעזאזל, חשבתי שלעולם לא אתגבר עלייך. והעזיבה שלך באמת השפיעה עליי בדרכים שאתה לא יכול להבין, וגם אני לא. אני מפחדת פחד מוות מנטישה, משינויים ובעצם, אני מפחדת מהכל. אני קופצת לאהבה מהר מידי, לא הצלחתי להחזיק רגשות כלפי מישהו לאורך יותר משלושה חודשים מאז הרגשות כלפייך. אני מרגישה כאילו כל מה שעשיתי השנה זה לנסות נואשות לגרום לעצמי להרגיש את מה שהרגשתי איתך, ללא הצלחה. וכל פעם שאני נכשלת, אני נופלת חזרה יותר מהר, יותר חזק. וכלום.

זה עדיין לא אותו הדבר, אני אפילו לא יודעת אם זה אמיתי. 

לאחרונה חשבתי שאולי זה עדיין אתה, אבל עכשיו שאני רואה שזה לא, אני מפחדת. זה מטופש. אני מפחדת. אני כל כך מפחדת מלא להרגיש שוב את אותו הדבר. זה כבר לא כואב, אבל פעם זה כאב, כל כך כאב שהרגשתי את זה עד לעצמות שלי. לא יכולתי אפילו להסתכל עלייך מרוב שאהבתי אותך, אבל גם לא יכולתי שלא. אולי זה לא אמור לכאוב, אולי אהבתי לא נכון, אבל כל כך הייתי רוצה להרגיש ככה שוב.

אני רק רוצה להרגיש שוב את הלב שלי פועם כל כך חזק, שאפחד שאולי אתה יכול לשמוע.