לחשוב בקול רם

פוסט אנוכי

אני מרגישה כאילו כולם במשפחה שלי גאים בבן דוד שלי. והם צריכים להיות גאים בו, יש לו משמעת עצמית שאני יכולה רק לחלום עלייה, הוא מעולה בספורט והוא משחק בנבחרת ארצית שנוסעת לכל מיני מקומות בעולם והוא אפילו לא סיים תיכון. אבל לא יודעת, אני מרגישה כאילו אני קצת נעלמת בזמן שהוא עובר ממקום למקום. נכון, אני עדיין בארץ. אבל אני עושה 15 יחידות לימוד, והן אפילו לא חובה. אני ניגשתי למבחנים של תוכנית אקסלוסיבית בצבא ועברתי אותם. ובמקום מסויים, הייתי רוצה שישימו לב אליי. למרות שאני לא עושה את זה בשבילם, אני עושה את זה בשביל עצמי. פשוט הייתי רוצה איזה תפיחה על השכם, אולי איזה כל הכבוד קטן. אבל אני מרגישה כאילו כולם כל כל רגילים לזה שאני ״החכמה״, שכל מה שאני אעשה מכאן כבר לא ישנה - עד שיהיה לי כסף. וזה סתם מבאס, למרות שכל תשומת הלב מגיעה לו. אוף.