לחשוב בקול רם

רציתי לכתוב פוסט תלונה אבל אז זה קרה.

נכנסתי לחנות של לוחות שנה, אבל המוכר נראה לי עצוב. ואני חושבת שרק מהסתכלות על בן אדם אתה כבר יודע עליו הכל. וכשהסתכלתי על המוכר, ידעתי שהוא מאמין באנשים. וזה לא משהו שהוא עשה או משהו שהוא אמר, פשוט היה משהו בו ובזה שכל לוחות השנה מסומנים על היום הלא נכון, בחודש הלא נכון. וחשבתי על איך אולי מישהו עזב אותו ביום הזה ופגע בו עד עמקי נשמתו, עד שהיה לו קשה להאמין. ושעדיין קשה לו.

חשבתי על כמה זה נורא שהוא יושב כל היום ובוהה בתאריכים, בזמן שלא יחזור עוד לעולם. קשה לי לחשוב על משהו כל כך פשוט שיכול לדכא יותר מלוח שנה. חשבתי על איך שהוא החליט למכור לוחות שנה, כי אולי בעצם לוחות השנה שלו הם פיסות קטנות של אמונה שהוא מחלק. כי זה קשה להאמין, ועוד יותר קשה כשאתה עושה את זה לבד. אבל זאת הדרך היחידה שלנו להתקדם בחיים, כי אי אפשר לעצור, אפילו לא לרגע אחרת אתה תקוע לנצח.

אני מניחה שמגיע שלב שבו זה כבר לא משנה כמה חרא ספגת, כי כולנו בסוף חוזרים לאותה הנקודה, לא משנה כמה אנחנו מצליחים, כמה מנוסים, כמה חכמים או כמה יפים.ובסופו של דבר כל מה שנשאר לנו זה להחזיק בפיסות הקטנות שלנו של אמונה, ולקוות. כי אנחנו לא מכירים משהו אחר. אבל למרות הכל, ריחמתי על המחשבה על האיש הזה, כי אולי בשבילו כבר מאוחר. והלוואי שהיה יודע שרגעים מאושרים חיים בתוכנו לנצח, אבל לוחות שנה מסיימים בפח. אולי כדאי לו להחליף לשעונים.