לחשוב בקול רם

אני לא יודעת איך לבטא את הרגשות שלי יותר פאק איט.

אולי אני בעצם אני לא כל כך שונה פרפר שבילה את כל חייו במחשבה שהוא לא יכול לעוף, כי כולם יכולים לעוף ביום אבל הוא יכול רק בלילה. או מגחלילית שיכולה להאיר רק ביום. אני מנסה להתאים את עצמי באופן בלתי פוסק לאנשים שבעצם לא מתאימים לי. והאמת היא שבזמן האחרון, יש לי את אותה התחושה של הערב הזה בטיול שירד עליי גשם בחוץ במשך כל הלילה. התחושה הזאת שהשמש לא תעלה אף פעם, ובו זמנית מין תקווה קטנה שבאה רק כשאנשים מיואשים באמת. למרות שאני יודעת שכשהשמש תעלה כולם יעופו, ואני אשאר לבד. כי זה עכשיו או אף פעם. אולי אני סתם מחפשת דרך מתחוכמת להגיד שנמאס לי לחיות לפי הציפיות של אחרים. וזאת אשמתו, כבר נמאס לי מלחכות למשהו שאף פעם לא מגיע. רציתי שתעוף ביחד איתי, אבל אתה יותר בקטע של להשאיר את זה ככה. ואולי גם בקטע של החבר הכי טוב שלך, מי יודע. חלון ההזדמנויות שלך נסגר, זה עכשיו או אף פעם. אני בסדר עם לעוף לבד.