לחשוב בקול רם

פעם חשבתי שאני יפה.

עד שילד אחד שכבר עזב את בית הספר סיפר עליי בדיחה.

כי הייתה מישהי יפה אחת, ששני ילדים מהכיתה חשבו שאני ממש דומה לה. אז הוא אמר שהיא כמוני, רק יפה. והוא צחק, גם הם צחקו. אחרי זה, הוא הוסיף את המילה "סתם", כאילו עכשיו הכל בסדר. אבל למרות שהוא לא התכוון לפגוע, כי הוא לא ידע שאני מקשיבה, אבל זה פגע. ו"סתם" לא בדיוק תיקן את ההרגשה שלי.

אני יודעת שזה נשמע מטופש,

ואולי זה כן.

אבל אני לא יכולה לשכוח את זה.

זה היה גם היום שבו ההורים שלי התגרשו באופן רשמי, וידעתי שאם אני אספר לו את זה הוא בוודאי יתבייש, כי הוא בעצמו ילד של גירושים. ובאותו רגע, היה קול קטן בי שרצה לצרוח עליו את זה, לעשות מהומה כמו שאני אף פעם לא מרשה לעצמי. קול אחד קטן בי שאמר לי שזה בסדר להתמוטט עכשיו. לעזאזל, ממש רציתי להתמוטט. ולמרות כל מה שאומרים, אני לא חושבת שלהראות רגישות זאת חולשה, אני חושבת שמספיק שתראה את ההשלכות של המילים שלך על בן אדם אחד בשביל שזה לעולם לא ייקרה שוב. באותו הרגע, רציתי להיות הבן אדם הזה בשבילו. 

ולמרות שזה רק בן אדם אחד, אני לא יכולה אלא לחשוב לעצמי כמה זה לא פייר שיש אנשים שאף פעם לא ירגישו כמו שהוא גרם לי להרגיש. כמה זה לא פייר שהוא אף פעם לא ירגיש ככה. וזה לא כי האנשים האלה מושלמים, או מדהימים ביופיים אבל פשוט ככה זה. כי תמיד יש את האנשים האלה שמקבלים יותר, ואנשים שמקבלים על הראש.

זה פשוט לא פייר,

אבל אמרו לי השבוע אמרו לי שלא פייר מת מזמן.