כדי שהחיים שלי ייראו כמו שהם נראים עכשיו, המון דברים היו צריכים לקרות. יותר מידי דברים בשביל פוסט אחד. אבל החיים שלי היו שונים לחלוטין בלי עדי, למרות שהתרחקנו אנחנו עדיין קרובות ותמיד יהיה לה מקום איתי. תמיד. ובלעדייה, אני לא אוהבת את מה שהיה קורה איתי.
וזה שנפגשנו, היה מזל טהור. ושום דבר מזה לא היה קורה אם חברה שלה לא הייתה קופצת כיתה, עדי תכננה לעבור בית ספר ולא היה מי שיעבור איתה, החברה הזאת הייתה אמורה לעבור איתה ובגלל שזה לא קרה נפגשנו. ואם עדי לא הייתה בחיים שלי, סביר להניח שביום הראשון שלי בבית הספר היו משבצים אותי בכיתה שלה במקומה, ובחיים לא הייתי פוגשת את שיר בשיעור אנגלית, בחיים היא לא הייתה מכירה לי את חברים שלה, שהפכו עם הזמן לחברים שלי.
ואם באותו ביום לא הייתי פוגשת אותם, אז הייתי עם כמה בנות בשכבה שלי שהן נחמדות אבל הייתי אומללה איתן. ואולי עכשיו אפילו הייתי עם מישהו ממש חתיך בשכבה שלי, אבל לא בטוחה לכמה זמן זה היה מחזיק. ובאותו היום שפגשתי את אריאל, הייתי עוברת ממש לידו, בלי לדעת שהייתה אמורה להיות איתי שתחדוף אותי לדבר איתו כי הוא ידיד שלה.
וגם אם הייתי מדברת איתו, הוא היה שונא אותי. ולא תהיה לי הזדמנות לתקן את זה. ולא הייתה סיירות, הוא לא היה עובר לפנימיה. אני לא הייתי מכירה את יאיר, אני הייתי שונאת את עדן עדיין והחיים שלי היו... משהו שלא הייתי רוצה בשביל עצמי. ותודה למי שזה לא יהיה שדאג לזה שהכל הסתדר, למרות שזה לא בדיוק כמו שרציתי, לא הייתי יכולה לבקש יותר טוב.