לחשוב בקול רם

היום הזה היה כמעט טוב.

ואני כמעט הייתי בטוח רואה אותך בסוף השבוע הזה.

וכמעט דברים התחילו להסתדר לי, 

אבל רק כמעט.

כי היה לי התקף פאניקה.

הכל התחיל היום כשחזרתי מבית הספר, שמתי את התיק בכניסה לבית ואת הנעליים לידו. אמא שלי לא אוהבת את זה, אבל לא חשבתי על זה באותו הרגע, גם תיכננתי להרים את זה אחר כך. הזמן עבר ואמא שלי הגיעה הביתה, עדיין לא הרמתי את התיק והנעליים. היא ביקשה ממני להרים אותם, עברו כמה דקות וקמתי להרים את התיק, שכחתי את הנעליים וחזרתי לשבת. לאחר זמן מה קוראים לי שוב, בבקשה שארים את הנעליים. אבל אני בדיוק יצאתי מהמקלחת כי הייתי צריכה לצאת לפגישה, אפילו לא הספקתי לסדר את המקלחת, אז הג'קט שלי נשאר שם, ויצאתי.

הבטחתי לסדר את הכל כשאחזור. כשחזרתי, הלכתי לשירותים כדי לסדר את הכל, אבל אז אמא שלי ביקשה ממני לפנות את המקלחת ולעשות את זה אחר כך כי היא רוצה לקלח את אחותי. אז יצאתי. אמא שלי נכנסה וראתה שהמקלחת מבולגנת(הרי לא הספקתי לסדר אותה), היא התחילה לצרוח. היא התחילה לצרוח ולצרוח ולצרוח, לצרוח לי שאני חסרת כבוד, שאני מזלזלת, שאני חוצפנית ואני לא מבינה מה אומרים לי, היא צעקה לי עוד כמה דברים אבל אני חושבת שכבר הבנתם את הרעיון. צעקתי שתפסיק לצרוח, כי היא עשתה לי כאב ראש. אבל היא המשיכה, בכוונה.

היא ידעה שאני לא מסוגלת עם צרחות. בגלל ההרגל המגונה שלי לא להיות מסוגלת לסתום, הייתה לי תשובה לכל דבר. אני מבינה שזה לא הדבר הכי חכם לעשות, אבל הייתי הגיונית לחלוטין, הסכמתי איתה שאני באמת משאירה את הדברים שם באופן כמעט קבוע והסברתי לה שאני מנסה להתחשב, ושזה לא מכוון, אני פשוט בכנות לא שמה לב לזה. אבל זה רק עצבן אותה יותר. היא פשוט המשיכה לצרוח עליי. מפה לשם זה הגיע למצב שהיא הרביצה לי, וקרה אותו הדבר כמו בהתקף הפאניקה הקודם, לא יכולתי לשלוט בתנועות שלי, והיו שלוש מילים שיכולתי להוציא, בדיוק כמו בפעם קודמת. "אל תגעי בי." בין המילים הללו היו המון צרחות ובכי, רעדתי. חשבתי שזה לא יסתיים, אבל אז פשוט הפסקתי להגיב. פשוט נשכבתי שם והרגשתי כאילו אני לא באמת אני, אלא אני מישהו אחר, ושהמצב שמתרחש עכשיו כולו קורה בתוך הראש שלי, הרגשתי כמו צופה מהצד.

לא יכולתי לדבר, ולזוז גם לא הרגשתי שאני יכולה עד שהצלחתי להזיז שריר קטן באצבע, קצב הלב שלי היה יציב ודי רגוע, שזה מוזר בהתחשב במצב הקיצוני שחוויתי רגעים ספורים קודם לכן. אני חושבת שהייתי במצב הזה בסביבות ה20 דקות. עד שדמעה ירדה מהעין שלי בלי ששמתי לב והיד שלי ניגבה אותה באינסטינקט. לא הצלחתי לקום מהספה, עד לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. התחלתי לחשוב שמה שקרה עם אבא שלי זאת חוויה טראומטית בשבילי, כי התגובה שלי לאלימות פיזית על ידי אחד מההורים שלי מרגישה מוכרת בצורה מפחידה.

אני מניחה שככה זה שגדלים בבית שבו אגו זה קצת יותר חשוב מערכים.

אני בחיים לא אגדל את הילדים שלי ככה.

אחרי כל זה גם קיבלתי עונש, שזה לא לראות אותך(בעקיפין) ולא ללכת מחר לפרוייקט סייבר שלי, שזה לא ממש עונש, ואני אלך בכל מקרה.

והלוואי שהיה לי מישהו לדבר איתו, אבל כשניסיתי לכתוב משהו לחברים שלי, כל מה שיכולתי לכתוב זה "מה המספר הכי מצחיק מ1-10?", אני לא יודעת למה אבל קיוויתי שהם יבינו. אבל אני אפילו לא מבינה את עצמי, אז אני פשוט אכריז על זה כבלתי אפשרי.

אני מרגישה כאילו איבדתי את היכולת שלי להרגיש.

(דרך אגב, התשובה היא 6)