לחשוב בקול רם

לפעמים אני נהיית קצת עצובה.

אולי זה בגלל העיסוק התמידי שלי במה שהיה יכול להיות, או הגעגוע התמידי שלי לדברים שמעולם לא באמת היו שלי. 

ולמרות כמה שאני רוצה שהם יהיו שלי, זה תלוש מהמציאות לחלוטין.

שמתי לב, שאני תמיד זאת שמתגעגעת.

למרות שאני לא יכולה להיות בטוחה בזה לחלוטין, הרי אני לא מספרת על העומק האמיתי של הגעגוע שלי לאף אחד מלבדכם. אבל זה תמיד נראה לי ככה. זה יהיה מוזר למדיי אם אנשים אחרים גם כמוני, הרי אפילו אני מוצאת את הדרך שבה אני מתמודדת עם געגוע כמוזרה כשזה נוגע אליי, אז לחשוב שאנשים אחרים גם ככה זה קצת מפחיד. אני מתנחמת בעובדה שאני לא מכירה אף אחד שיותר טוב ממני בהוצאת מידע על אנשים באינטרנט, ובכללי. למרות שאני בטוחה שגם אם יש מישהו שטוב כמוני, הוא לא היה מצליח, כי אני לא הצלחתי למצוא על עצמי כלום באינטרנט. כל העיסוקים שלי באינטרנט מתבצעים בעזרת שם בדוי, או ללא שם בכלל.. כמו כאן. אז זה קצת קשה למצוא אותי, אני אוהבת לקרוא לזה אתגר. אני כל כמה זמן בודקת שלא השארתי עקבות באינטרנט, ובעצם עד עכשיו לא מצאתי משהו מיוחד. יש לי רק נקודת תורפה אחת, הנקודה הזאת היא מאוד גדולה אבל לא יכולתי למחוק אותה בגלל שאני יותר מידי סנטימנטלית לגבייה. אבל גם את זה יהיה קשה למצוא אלא אם כן אתה חבר קרוב שלי במציאות.

קצת סטיתי מהנושא.

שמתי לב היום שוב שככל שאני מתגעגעת כך אני מוצאת את עצמי מדברת עליך יותר.

חברה שלי אמרה לי שאנחנו לא מתאימים, אני לא יכולה להאשים אותה בזה כי גם אני חשבתי ככה עד שהייתה לנו שיחה של אחד על אחד.

ואנחנו באמת לא מתאימים לידך וליד חברה אחרת שלי, שזה נראה כאילו אם היא היד אז אתה הכפפה.

כבר שקלתי כמה פעמים לרדת מזה לחלוטין ולעודד אותה לנסות ללכת על זה איתך, כי זה נדיר למצוא שני אנשים שכל כך זהים בכמות כזאת גדולה של תחומים. היא אמרה לי שהיא לא מעוניינת, אבל אני לא חושבת שזה באמת נכון.

ואולי אתה לא מתאים לי כמו כפפה ליד, אבל לחבק אותך מרגיש כמו בית.

וזה מספיק בשבילי.

אני חייבת לצאת מזה.