לחשוב בקול רם

לפעמים אני חושבת עליו, ואני חושבת לעצמי שאם היינו נפגשים עכשיו המצב היה שונה לגמרי.

כי אני בן אדם שנה לגמרי. אני זוכרת בסוף 2013 כשהדמעות שטפו אותי. הבטחתי לעצמי שזה לא יהיה ככה השנה. אני לא זוכרת את הפרצוף שלו יותר מידי, עולה בראשי רק צחוק מהדהד שאפוף במין הילה ירוקה שמנסה כנראה ליצור מחדש את צבע העיניים שלו.

העיניים שלהם תמיד ירוקות.

מוזר איך שאנשים שהיו כל כך קרובים אליך פעם יכולים להפוך לזרים.

לא הייתי יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיו לפני שנתיים ועכשיו אני חיה את זה.

גם יאיר עלה לראש שלי הערב, תהיתי מה הוא עושה, הצלחתי להיזכר בקול שלו ובמבט שהיה יכול לגרום גם לאריה הכי חזק להתנהג כמו חתלתול שרק רוצה שיאהבו אותו. מבט חודר ומנחם בו זמנית, כאילו פגע בו ברק ואפשר למצוא בעיניים שלו את הרסיסים, כאילו הוא יכול לראות לתוכך.

הייתי יכולה כמעט להרגיש את החיבוק האחרון שהיה לנו, ניגנתי אותו פעמים רבות כל כך שכמעט הפך מוחשי.

תיארתי לעצמי שהוא עם החברה שלו עכשיו, אם עדיין יש לו. 

או שיש לו בכלל מישהי אחרת בראש.

הלוואי שהיה כותב לי שנה טובה.

הלוואי שהיה כאן.

שנה טובה.

מי ייתן ותהיה הכי טובה עד עכשיו.