לחשוב בקול רם

הוא נכנס לחדר.

יכולתי להרגיש את העיניים שלו נחות עליי.

חייכתי לעצמי, ואולי גם באופן גלוי.

גם הוא חייך.

היה משהו נינוח בחיוך שלו, אבל לחוץ בו זמנית.

כאילו בילה את כל חייו בהתכוננות לרגע הזה.

זה היה בוקר חורפי, אבל כשהוא חייך הרגשתי את השמש עושה מאמץ כדי להגיע אליו.

הוא היה בן אדם טוב, ראו את זה. שיערו הבלונדיני היה רטוב מטיפות הגשם בחוץ, אבל עיניו היו חמימות.

הוא התחיל לצחוק בצחוק מתגלגל שמילא את החדר שהיה כמעט וריק.

הבחור השחרחר שעמד לידו שלח לי חיוך שובב.

יכולתי להרגיש את הגלגלים בראש של הבחור הזה מסתובבים, היה בזה משהו מסקרן, אבל גם קצת מרתיע.

זה יהיה על גבול הבלתי אפשרי לנחש מה הוא חושב, אבל יכולתי לחשוב רק על דבר אחד.

כמה זמן עבר מאז שהתראינו.

הגשם נקש על החלון, זה נשמע לי כמעט כמו יפחה של געגוע.

משהו בין שגעון לעצב, אבל אולי זאת הייתה רק אני.

היה בגשם משהו מנחם, ובצחוקו משהו מעציב.

אהבתי אותו כל כך.