לחשוב בקול רם

לפעמים עולות בי חרטות עלינו.

אלה חרטות שאני שומרת בשקט לעצמי, בזמן שאתה עסוק בזה ובזה. ובערך בכל דבר אחר.

רע לי שוב בזמן האחרון. ניסיתי לספר לך על זה אבל זה התפספס. זה עצב מהסוג שמתגנב, שבא ביום בהיר אחד. כי זה קל להיות עצוב ב1 לפנות בוקר, כשאתה שוכב במיטה הריקה שלך, ולידך נמצא רק געגוע. אבל העצב שלי בא בחמש לפנות בוקר, כשהתעוררתי והתחלתי לבכות עד שנרדמתי. ואז הוא חזר בשמונה, כשבכיתי שוב. אבל עצב דוהה, דוהה להרגשה של ריקנות. אולי לבכות זה קצת כמו לצרוח, אתה בוכה את כל הרגשות שלך עד שלא נשאר כלום, וגם אתה כבר פחות ממה שהיית.

זה כאילו נתפסת במלכודת דובים ביער, ואתה צועק. ואם אף אחד לא שומע אותך צורח, האם הסבל שלך אמיתי? אז אתה חושב על זה ומסתכל למעלה, אתה מגלה שאתה לא לכוד, ושזה בכלל לא יער.

אתה בחדר שלך בבית, אחרי שכבר שכחת איך זה להיות מאושר.