לחשוב בקול רם

היום, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי לבד.

אבל זה לא הלבד הרגיל הזה, וזה לא שהייתי קצת בודדה, אלא הרגשתי שוב את הלבד המכרסם הזה שפשוט אוכל לאט לאט כל חלק קטן בי.

הרגשתי כל כך לבד, שבאותו הרגע יכולתי למות וזה לא ישנה. תהיתי אם זה ישנה לך, אבל החלטתי שלא.

אי אפשר להסביר את הסוג לבד הזה, הוא מתגנב דרך הקירות והחריצים ברצפה. אתה מרגיש אותו ברוח. אני יכולה להישבע שאני מרגישה אותו משתקף בעיניים שלי, ריקות, לא מרוכזות. כמעט כאילו אני במקום אחר.

אני כל הזמן עצובה, זה כמעט קשה מידי לשאת. וכל ערב אני בוכה וחושבת ובוכה וחושבת. אולי לעשות כך, אולי בכלל כך. ואולי בעצם..

אבל אני לא יכולה להסתדר עוד עם הלבד הזה, אני לא יכולה לסבול אותו ולא יכולה לסבול עוד אותי.

אני עוצמת עיניים - שוב ושוב ושוב.. והעייפות כבר עייפה ממני. שינה זה קונספט כל כך חמקמק. זה כבר לא מרגיש כאילו אני נרדמת, כי בכל יום אני ערה עד שאני מתמוטטת. ואז שוב. אני לא מצליחה לברוח עוד מעול המציאות, הוא נגזר עליי. ובזמן בין לבין, אני רק מרחפת. וכשהוא מנסה לתפוס אותי הוא כמעט מצליח, אבל כזאת אני, בלתי ניתנת להשגה. אסור שהוא יתפוס כי כשהוא יתפוס אותי, אני אשכח איך עפים והוא יתייאש. וכשהוא ילך אני אהיה לבד, באמת לבד. לבד ובלי כנפיים.

אני רוצה להגיד לו תישאר, רק עוד קצת. בינתיים..