לחשוב בקול רם

במשך השנים האמנתי שהבלוג הזה מהווה תפקיד לטיפול הפסיכולוגי שהרגשתי שברור לי שאני צריכה. ולא מתוך אמונה במחלה נפשית כזאת או אחרת, יש אנשים שהעולם הוא פשוט הרבה בשבילם. ושאם אנשים היו כוסות, והעולם היה מים, הוא היה נשפך לתוכם וממלא אותם. ממלא וממלא, ממלא וגולש עד שהם היו נעלמים. ולא היה נותר דבר מלבד הידיעה שהכוס שם איפשהו, בין כל המים.

ואני באופן אישי, אם הייתי כוס, הייתי כוס בתוך הים. נשטפת בין הגלים, שוקעת, נסחפת, אבל אף פעם לא מגיעה לחוף. ובשבילי, כתיבה תמיד הייתה הדרך לפתוח את החור הקטן הזה באמבטייה שמרוקן את המים. וכמובן שאם תפתחו אחד כזה בים זה לא יעשה הרבה הבדל, אבל לפחות תהיה לכם את התקווה שיבוא יום שבו תראו הבדל. ואז, למרות המים, תרגישו קלים יותר.