לחשוב בקול רם

כבר עבר הרבה זמן מאז שכתבתי פה.

אני יכולה לשקר ולהגיד שחשבתי שהנטישה של הבלוג תעשה לי טוב, אבל האמת היא שפשוט לא רציתי לכתוב כי רציתי לשכוח. להתעלם אפילו. מכל מה שקרה, מכל מה שעשיתי ומעצמי, בעיקר.

את השנה ניהלתי במחשבה שאסור לי להתכחש למי שאני, ושהדרך היחידה להשתפר, ולהפוך לבן אדם שאני יכולה להסתכל עליו, היא לקחת את החלקים הטובים והגרועים כאחד, לעבוד עם מה שיש. אבל במידה מסויימת אני מרגישה באותו המקום. ושוב אני רוצה את זה. להיות מישהי אחרת. הפיתוי הכרוך בזה גדול מידיי, לא להסתכל לאחור. אבל תחושת האומללות עוקבת אחריי, ובגללה חזרתי. אחרי הכל, אין משהו שמנציח אותה טוב יותר מהבלוג הזה.

אולי חלק בי מקווה שבעוד כמה שנים אני אקרא ואבין הכל, את מי שאני אהיה אז ואת מי שהייתי עכשיו. שאולי אני אצחק, ואהיה מאושרת. והבלוג ישאר זיכרון חמים. 

אבל אני לא יכולה לדמיין את הזמן הזה.

זה מרגיש שיהיה גרוע רק יותר ויותר.

מה שכן היה טוב בעזיבה שלי, היא שהוכרחתי להיות כנה עם אנשים סביבי, לשתף. וזה קירב אותי. אבל אני כבר לא יכולה להתקרב באמת אחרי מה שקרה השנה, הכל עדיין כואב. כואב מכדי שאני אי פעם אפרט. השנה בחרתי לשכוח. אנשים, רגעים, רגשות. וכששוכחים זוכרים רק את זה שזה כאב. ואף אחד לא שווה את הכאב הזה.

ובסופו של היום, אני לבד.

זה מרגיש כאילו יש לי רגשות שאף אחד לא יכול להבין. אני תוהה אם כולם מרגישים עצובים או בודדים כמוני, או שיש עול שכרוך בלהיות בי שאין בלהיות אנשים אחרים. מה לא בסדר בי?

קוראים לי תמר פרץ, אני בכיתה יב וזה שובר את הלב שלי לכתוב את הפוסט הזה.

הדבר הראשון שעשיתי כשגיליתי שעומדים לסגור את ישראבלוג זה להתעלם מזה לחלוטין, חלק בי פשוט קפא, נעצר. ולרגע הייתי אני של לפני כמה שנים, הילדה ההיא שהתחברה ממחשבים רנדומליים באמצע הלילה כדי לכתוב על החיים שלה בתור עכביש או כדי לשתף תהיות על מילקי. הייתי כל כך לבד.

הבלוג הזה זה כל מה שהיה לי בזמנים מסויימים, הוא נתן לי את היכולת לראות קסם בכל דבר. בלחייך אל זרים לרחוב, ובללבוש סנדלי שורש בחורף. יש גרסאות של עצמי שעד היום חיות ברגעים שייחלתי שימשכו לנצח. ואני כל כך אסירת תודה על זה. על כל הרגעים הקטנים.

הפסטיזור של שנה שעברה, ששכבתי ליד יאיר והוא נרדם ממש טיפה לפניי. הוא הסביר לי על מספרים שלא עניינו אותי בכלל אבל הוא היה כל כך חמוד שלא היה אכפת לי. וכל כך שמחתי כי הרגשתי שאנחנו חברים. לפני כן, תמיד הייתי בצל של מישהו. הוא היה בין הראשונים שבאמת ראו אותי. הכוכבים היו כל כך יפים באותו הלילה, הסתכלתי אל תוכם וקראתי ללילה ההוא האינסוף הקטן בראש שלי והבטחתי לעצמי שהוא ימשיך איתי לעד.

אני אסירת תודה על כל כך הרבה אנשים, שחלקם כבר לא קיימים כחלק בחיים שלי. כולל יאיר, שהביא לי פעם כל כך הרבה אושר והיום מביא לי חרדה. אני רק חושבת כל הזמן על כמה נוראי זה שאתה כל כך אוהב מישהו ויום אחד זה פשוט מפסיק לשנות. בפעם האחרונה שדיברנו כבר לא היינו מתאימים, אבל פעם הוא היה בשבילי הכל. ואני זוכרת. אני זוכרת הכל.

אני כותבת את זה פה עכשיו כי לא תהיה לי עוד הזדמנות, אין עוד מקום בעולם שקיים בשבילי כמו הבלוג הזה. ועכשיו גם הוא הולך.

אני מתחילה להאמין שאין שום מקום בעולם בשבילי, גם לא בצורה של בן אדם. כולם זמניים, עלים שמסתובבים ברוח עד שהיא נושבת שוב וכולם מתערבבים. דברים משתנים מהר ואני לא מצליחה לעקוב, אני רק יודעת שרע לי כבר זמן מה, וקשה לי לחשוב על תקופה שבה לא היה לי רע.

אז ישראבלוג, כמו שאמרתם - החיים זה כאן.

אני מוצאת את האינסוף שלנו בשעה חמש חמישים לפנות בוקר כשהשמיים נקרעים לשניים, כשהירח רואה אותי מקלידה אבל הוא שותק, כי לא נשאר שום דבר אחר להגיד. ושם, לרגע, הכל מרגיש בסדר, ואני כבר לא לבד.

תודה לכם על הכמה שנים המקסימות של השייכות.

אני לוקחת איתי מפה רגעים קטנים של אושר, ומעכשיו אצטרך לחיות בתוכם.

הוא נכנס לחדר.

יכולתי להרגיש את העיניים שלו נחות עליי.

חייכתי לעצמי, ואולי גם באופן גלוי.

גם הוא חייך.

היה משהו נינוח בחיוך שלו, אבל לחוץ בו זמנית.

כאילו בילה את כל חייו בהתכוננות לרגע הזה.

זה היה בוקר חורפי, אבל כשהוא חייך הרגשתי את השמש עושה מאמץ כדי להגיע אליו.

הוא היה בן אדם טוב, ראו את זה. שיערו הבלונדיני היה רטוב מטיפות הגשם בחוץ, אבל עיניו היו חמימות.

הוא התחיל לצחוק בצחוק מתגלגל שמילא את החדר שהיה כמעט וריק.

הבחור השחרחר שעמד לידו שלח לי חיוך שובב.

יכולתי להרגיש את הגלגלים בראש של הבחור הזה מסתובבים, היה בזה משהו מסקרן, אבל גם קצת מרתיע.

זה יהיה על גבול הבלתי אפשרי לנחש מה הוא חושב, אבל יכולתי לחשוב רק על דבר אחד.

כמה זמן עבר מאז שהתראינו.

הגשם נקש על החלון, זה נשמע לי כמעט כמו יפחה של געגוע.

משהו בין שגעון לעצב, אבל אולי זאת הייתה רק אני.

היה בגשם משהו מנחם, ובצחוקו משהו מעציב.

אהבתי אותו כל כך.

אני מתגעגעת למצב שהיה לפני שנתיים. משהו בתוכי רוצה לתאר את זה כ״לא פייר״, אבל כבר סיפרתי לכם שלא פייר מת מזמן. ואולי אתה לא יכול לקבל הכל, או אפילו להתקרב לזה. אבל לפני שנתיים, הייתי יכולה לקבל הכל, או לפחות ככה זה הרגיש. זה הכי קרובה שיצא לי להיות ללקבל הכל. האושר שלי לא בא מאנשים ברי חלוף, הוא בא מנוכחות קבועה של מישהו שהיה הדבר הכי חשוב לי באותה התקופה, מישהו נהדר. כזה שעל רעמת השיער היפה שלו, על הדרך שבה העיניים הירוקות שלו בהקו כשישבנו מול המדורה ועל הפעם הזאת, כשהוא התיישב ממש לידיי, למרות שלא היה חייב, רק הזיכרונות שלי יוכלו להעיד. הזיכרונות שלי וכמה תמונות שתלויות בחדר שלי, שזה כל מה שנשאר לי ממה שאני אוהבת להחשיב כתקופה המאושרת בחיי.

ועד לא כל כך מזמן, יצירת קשר עין עם אחת מהתמונות האלה, או התבוננות ארוכה יותר ממספר שניות הייתה יכולה להביא דמעות לעיניים שלי. למרות שאני לא מתגעגעת אל האנשים, כמו שאני מתגעגעת למה שהם היו פעם, ובמובן מסויים - אל מה שאני הייתי פעם. אני מתגעגעת למה שהם סימלו בעיניי פעם. ואני מניחה שלפחות בזמן הקרוב, לא יצא למשהו למלא את מה שהם השאירו, ולהחליף את התמונות האלה שעד עכשיו לא מוצא חן בעיניי הרעיון של להסתכל עליהם ישירות. אבל לא הייתי מוותרת על התקופה הזאת, כי היא הייתה שווה את זה.

ולרוב האנשים שאני מכירה יש נטייה לא להעריך את התקופה הטובה שהם עוברים עד שהיא נגמרת, אבל לא אני. כי לתקופה המאושרת שלי מאז ומעולם היה תאריך תפוגה. והרעיון שצבע העיניים שלו נעלם לאט לאט מעיניי עדיין קצת מכאיב לי, בגלל כל הרגעים שבזבזתי על לשנן אותו. ואני לא יודעת אם כתבתי את הפוסט הזה מפני שאני מתרגשת בקלות ואחותי בדיוק שמה בקולי קולות את השיר הכי עצוב ונוסטלגי של מיילי סיירוס שאני מכירה, או כי גיליתי שהוא הסתפר שוב ונראה בדיוק כמו שאני זוכרת. אני מניחה שיש אנשים שאף פעם לא מפסיקים להתגעגע אליהם, או שאלה בעצם הרגעים. אולי זאת סתם צלקת ישנה, אבל לא אחת מהסוג שיאיר אוהב לעשות לעצמו. כי הצלקת הזאת, היא אומנם לא פיזית, אבל גם היא תמיד תהיה שם. 

מי ייתן והשנה הזאת לא תהרוג אותי. 

ספטמבר לא היה חודש טוב בשבילי.

אני רק מחכה לחורף שיבוא שוב, שהשורטים יתחלפו בסוודרים, לצמות ארוכות. בחיים לא רציתי שחודש ייגמר כמו שאני רוצה עכשיו, אני מרגישה כאילו אוקטובר עוד עלול להביא איתו דברים טובים. ומי יודע, אולי אני אקבל את השפיות שלי בחזרה בין היתר - או יותר טוב, אאבד אותה לחלוטין. חוסר מודעות לדבריי ומעשיי זאת כנראה המתנה הכי טובה שאני יכולה לבקש ליום ההולדת, שמגיע בקרוב.

אבל אם אני לא יכולה לקבל את זה, אז אני מקווה שלפחות יירד גשם, כדי שאוכל לשבת בחוץ בין כל הטיפות עד שאחטוף דלקת ריאות כמו שכבר קרה בעבר. כי הגשם.. הגשם כבר עושה את שלו. ולגשם לא אכפת אם אני עצובה, או שמחה, הוא פשוט יורד.

כשהייתי קטנה אמרו לי שגשם זה בעצם דמעות של מלאכים, אבל זה רק גרם לי לאהוב אותו יותר. הלוואי ויום אחד גם אני אהיה טיפת גשם שיורדת מהשמיים, זה הכי קרוב למלאך שאי פעם אהיה.

https://www.youtube.com/watch?v=jVO8sUrs-Pw

אני אוהבת לשמוע אנשים מדברים על אנשים שהם אוהבים.

אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים על שקיעות וגלקסיות בעיניים של אנשים.

לשמוע על איך הכוכבים נאנחו בכל פעם שהוא חייך,

לשמוע על איך השמש פתאום נראית קצת פחות זוהרת לידה.

אני אוהבת שמספרים לי סיפורים על אנשים שגורמים לירח לקנא.

לשמוע שיש מישהו ששמח שהעולם החליט שהוא לא יכול להתקיים בלעדייך.

אני אוהבת לשמוע על אנשים שהם סוג של קסם,

שהעולם נהיה עכור שהם עצובים.

אנשים מהסוג הזה שטיפות מים נופלות מהשמיים רק בשביל לראות אותו מקרוב,

שקרני השמש מגיעות לכדור הארץ רק בשביל הניסיון הקלוש לגעת בה.

ואם יש למעלה איזה מישהו, אז הוא יודע שלאנשים האלה לא מגיע להיות לבד,

או להרגיש לבד, אפילו לחלקיק שנייה קטן.

וכל כך הייתי רוצה להכיר עוד אנשים כאלה,

כמעט כמו שהייתי רוצה

להיות אחת.

אם הייתי עכביש, אני הייתי עכביש בודד, עכביש בודד וצמחוני. אחד כזה שטווה את החוטים שלו רק בשביל לתפוס כמה חברים, הייתי יושבת ומחכה. הייתי צופה בימים עוברים, בעונות מתחלפות, הייתי צופה במיליוני שקיעות, באלפי אנשים. הייתי צופה בהכל ובכולם, מחכה לעכביש הזה שיגיע ושיהיה חבר שלי. אבל למרות כל הציפיות, העכביש לא הגיע, עד היום שבו הסתבכתי בחוטים של עצמי. אבל במקום להציל אותי, העכביש החליט לאכול אותי כי אנחנו עכבישים, אחרי הכל.  ואולי יש כאלה שיחשבו שזה עצוב, אבל העכביש שהייתי חי חיים מלאים, הוא צפה במיליון שקיעות, בציפיה לעכביש שיגיע, בלי לדעת שהחיים שלו בלי העכביש נהדרים כמו שהם. החיים עם העכביש האחר לא היה כמו שהוא ציפה שזה יהיה. ולמרות הכל, העכביש היה מאושר.

התחלתי לכתוב על כמה השנה הזאת הייתה גרועה, אבל אז התחרטתי. כי למרות שהשנה הזאת מנצחת את כל השנים הקודמות ותופסת את המקום הראשון ברשימת השנים הגרועות בחיי, היא גם תפסה מקום מכובד למדיי ברשימת השנים הכי טובות. אז אני חושבת שזה לא יהיה נכון לדבר על כמה שהשנה הזאת הייתה גרועה בהתחשב בכל הדברים הטובים שקרו בה. 

אם יש משהו שלמדתי השנה זה שלתכנן תוכניות זאת הדרך הכי טובה להגיע הכי רחוק מהמקום שאליו רצית להגיע, אבל אולי תגלה שהמקום שהגעת אליו הוא הכי טוב בשבילך. כי למרות שלא הגעתי לאן שרציתי להגיע, תמיד הגעתי למקום שהייתי צריכה. ועד עכשיו, לא באמת הבנתי את המשפט הזה. למדתי שתזמון זה פחות או יותר הכל בחיים, ולא משנה כמה מנסים או רוצים התזמון לא תמיד יהיה נכון, אבל זה בסדר. ואם יש משהו מהשנה שממש הייתי רוצה לזכור זה שכל ההחלטות הקטנות בחיים, כל האנשים האלה שאתה פוגש, כל רגע ורגע, הכל בסוף נהיה הגיוני. גם אם באותו רגע זה לא מרגיש ככה, גם אם אתה לא מתאר לעצמך שהבן אדם הזה יהיה כל כך חשוב לך, גם אם אתה פוגש אנשים בפעם הראשונה וזה מרגיש כאילו עבר כבר נצח, הכל בסוף מוביל לדבר אחד גדול שבסופו של דבר תוכל לכתוב עליו בבלוג שלך.

אני חושבת שאם מישהו היה מספר לי לפני שנתיים שככה החיים שלי יראו, סביר להניח שהייתי צוחקת לו בפרצוף. כי זה כל כך שונה ממה שרציתי בשביל עצמי. ולא הייתי מוותרת על שום דבר, אפילו על הרגעים הרעים ביותר, אפילו על הרגעים שבהם שנאתי הכל ואת כולם. כי הרגעים האלה, הם הרגעים שהפכו את הרגעים הטובים לטובים כל כך, ובין היתר את השנה הזאת לאחת מהטובות שהיו לי.

אני חושבת שזה מדהים, איך שום דבר בסוף הוא לא מה שציפית שיהיה. אבל זה בסדר, כי זה אפילו טוב יותר. 

אז אני מאחלת לכולנו שנה טובה וחג שמח.

פעם חשבתי שאני יפה.

עד שילד אחד שכבר עזב את בית הספר סיפר עליי בדיחה.

כי הייתה מישהי יפה אחת, ששני ילדים מהכיתה חשבו שאני ממש דומה לה. אז הוא אמר שהיא כמוני, רק יפה. והוא צחק, גם הם צחקו. אחרי זה, הוא הוסיף את המילה "סתם", כאילו עכשיו הכל בסדר. אבל למרות שהוא לא התכוון לפגוע, כי הוא לא ידע שאני מקשיבה, אבל זה פגע. ו"סתם" לא בדיוק תיקן את ההרגשה שלי.

אני יודעת שזה נשמע מטופש,

ואולי זה כן.

אבל אני לא יכולה לשכוח את זה.

זה היה גם היום שבו ההורים שלי התגרשו באופן רשמי, וידעתי שאם אני אספר לו את זה הוא בוודאי יתבייש, כי הוא בעצמו ילד של גירושים. ובאותו רגע, היה קול קטן בי שרצה לצרוח עליו את זה, לעשות מהומה כמו שאני אף פעם לא מרשה לעצמי. קול אחד קטן בי שאמר לי שזה בסדר להתמוטט עכשיו. לעזאזל, ממש רציתי להתמוטט. ולמרות כל מה שאומרים, אני לא חושבת שלהראות רגישות זאת חולשה, אני חושבת שמספיק שתראה את ההשלכות של המילים שלך על בן אדם אחד בשביל שזה לעולם לא ייקרה שוב. באותו הרגע, רציתי להיות הבן אדם הזה בשבילו. 

ולמרות שזה רק בן אדם אחד, אני לא יכולה אלא לחשוב לעצמי כמה זה לא פייר שיש אנשים שאף פעם לא ירגישו כמו שהוא גרם לי להרגיש. כמה זה לא פייר שהוא אף פעם לא ירגיש ככה. וזה לא כי האנשים האלה מושלמים, או מדהימים ביופיים אבל פשוט ככה זה. כי תמיד יש את האנשים האלה שמקבלים יותר, ואנשים שמקבלים על הראש.

זה פשוט לא פייר,

אבל אמרו לי השבוע אמרו לי שלא פייר מת מזמן.

עמית מתעניין בי שוב. לא יודעת איך להרגיש לגבי זה. פעם שעברה, באמת קיוויתי למשהו, והוא גרם לי להרגיש מטומטמת להרבה זמן. ועד היום, אני בטוחה שהוא אהב אותי אז, אבל הוא תמיד חושב על מה אנשים אחרים חושבים, על מה אנשים יחשבו. אבל למרות הכל, למרות כל החברים שהיו יכולים להיות לי אני לא מתחרטת על בחירות החברים שלי. החברים שלי הם טובים באמת, גם אם הם לא האנשים האידיאליים, גם אם רוב השכבה לא אוהבת אותם. לא הייתי מוותרת עליהם, אני מבינה למה אנשים לא אוהבים אותם, הם יכולים להשאיר רושם כקצת מתנשאים. אבל הם נהדרים, האנשים האחרים לא רואים כמה היתרונות שלהם עולים על החסרונות. שיעור סייבר היה מזעזע, בלעדיהם הוא היה נוראי. השיעורים הראשונים היו נחמדים, אבל אחרי תשע שעות היה נמאס לי מכל שיעור.

אם הייתי שר החינוך, המצב היה שונה. ולא הייתי עושה משהו קיצוני, פשוט הייתי רוצה שלתמידים יהיה קצת פחות נורא. כי הלחץ הורג, לאט לאט. הלחץ אכזרי, ונמאס לי מאנשים שאומרים ש"ככה זה החיים", כי זה לא חייב להיות. ותסלחו לי, אני רוצה לקבוע את החיים שלי. ותהרגו אותי, אני פשוט חושבת שלראות חברה שלי חווה התמוטטות עצבים לפני כל מבחן במתמטיקה, גם אחרי שהיא למדה שבועיים לפניי, זה קצת מוגזם.

קצת מוגזם שמערכת בינונית, אולי אפילו פחות מבינונית לוחצת על תלמידים להיות מצויניים. קצת מוגזם שלושה מבחנים כל שבוע, קצת מוגזם. והמורים נותנים שיעורי בית על ימין ועל שמאל, המורים מעכבים אותי יותר מהכל. כי המורה למתמטיקה כועסת אם אני עושה את השיעורים קצת לפני כולם, היא כועסת אם אני לומדת דברים במתמטיקה לא בכיתה. והמורה לספרות זועמת, שאני לא יכולה לשבת בכיתה בלי לקשקש במחברת. כי איזה מין דבר זה, אני כל כך חוצפנית שהדרך שלי להתרכז פוגעת בשיעור שלה.

נמאס לי לראות את בית הספר מרסק תלמידים הומניים, תלמידים מוכשרים שהיו יכולים לעשות כל כך הרבה עם הכישרון שלהם, תלמידים שחזקים יותר במקצועות הומניים ולא מעריכים את עצמם, חושבים שהם טיפשים רק כי הציון שלהם במתמטיקה הוא לא 90, קצת מוגזם. ודי נמאס לי ממורים, שמאשימים בכישלון של התלמידים את כולם חוץ מעצמם, כי אין דבר כזה תלמיד רע, רק תלמיד שלמורה שלו לא אכפת מספיק.

הייתי דואגת לעוד זמן למבחנים, כי כמו שהמורה שלי להיסטוריה תמיד אומרת "אין לנו זמן", לא לי באופן ספיציפי. אבל זה לא נעים לראות לפחות ילד אחד יושב מול המבחן, ויודע שהוא לא יספיק בחיים, רק כי אין לו מספיק זמן. הייתי מנסה להוריד את כמות הלחץ שמופעלת על מתמטיקה, כי בתור אחת שבאמת נהינת ממתמטיקה, זה כל כך הורס. הייתי נותנת לכל תלמיד שרוצה ללמוד חמש הזדמנות, הייתי דואגת לתגבורים כל יום. כי אני חושבת שאם מישהו באמת רוצה משהו הוא כבר בחצי הדרך לשם, גם לא תזיק לנו קצת אמונה.

כי זה כבר קצת נמאס לקבל התקפי חרדה כל פעם מחדש. בסופו של דבר, אני לא חושבת שזה יותר מידי לבקש שלמורים יהיה אכפת קצת יותר מאיתנו, קצת פחות מציונים. כי אנחנו בני אדם לפני הכל, גם אם בגלל בית הספר כבר לא רואים. 

"כל אחד הוא גאון, אבל אם תשפוט דג על פי יכולתו לטפס על עצים, הוא יבלה את כל חייו בתחושה שהוא טיפש."

היום היה תאריך התפוגה של החלב שלי, הייתי צריכה לזרוק אותו לפח. וזה לא פייר, כי היה בו עוד חלב, הייתי יכולה להשתמש בו. עוד לא מיציתי את החלב הזה. אולי לא הערכתי את החלב הזה מספיק כשעוד היה לי אותו, למרות שזה לא היה להרבה זמן כי נסעתי. אבל ממש ציפיתי לחלב כשחזרתי. זה היה מאכזב, לחזור לבית בלי חלב. אז כשקניתי חלב חדש ראיתי שגם לו יש תאריך תפוגה, ולרגע הערכתי את זה יותר. כי אם הייתי מסתכלת על התאריך של הקודם הייתי מעריכה אותו. אולי אם לא הייתי יודעת שהחלב ייגמר, לא הייתי מעריכה אותו באותה מידה. אולי אני לא מדברת בכלל על חלב, מי יודע.