לחשוב בקול רם

אני אוהבת לשמוע אנשים מדברים על אנשים שהם אוהבים.

אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים על שקיעות וגלקסיות בעיניים של אנשים.

לשמוע על איך הכוכבים נאנחו בכל פעם שהוא חייך,

לשמוע על איך השמש פתאום נראית קצת פחות זוהרת לידה.

אני אוהבת שמספרים לי סיפורים על אנשים שגורמים לירח לקנא.

לשמוע שיש מישהו ששמח שהעולם החליט שהוא לא יכול להתקיים בלעדייך.

אני אוהבת לשמוע על אנשים שהם סוג של קסם,

שהעולם נהיה עכור שהם עצובים.

אנשים מהסוג הזה שטיפות מים נופלות מהשמיים רק בשביל לראות אותו מקרוב,

שקרני השמש מגיעות לכדור הארץ רק בשביל הניסיון הקלוש לגעת בה.

ואם יש למעלה איזה מישהו, אז הוא יודע שלאנשים האלה לא מגיע להיות לבד,

או להרגיש לבד, אפילו לחלקיק שנייה קטן.

וכל כך הייתי רוצה להכיר עוד אנשים כאלה,

כמעט כמו שהייתי רוצה

להיות אחת.

אם הייתי עכביש, אני הייתי עכביש בודד, עכביש בודד וצמחוני. אחד כזה שטווה את החוטים שלו רק בשביל לתפוס כמה חברים, הייתי יושבת ומחכה. הייתי צופה בימים עוברים, בעונות מתחלפות, הייתי צופה במיליוני שקיעות, באלפי אנשים. הייתי צופה בהכל ובכולם, מחכה לעכביש הזה שיגיע ושיהיה חבר שלי. אבל למרות כל הציפיות, העכביש לא הגיע, עד היום שבו הסתבכתי בחוטים של עצמי. אבל במקום להציל אותי, העכביש החליט לאכול אותי כי אנחנו עכבישים, אחרי הכל.  ואולי יש כאלה שיחשבו שזה עצוב, אבל העכביש שהייתי חי חיים מלאים, הוא צפה במיליון שקיעות, בציפיה לעכביש שיגיע, בלי לדעת שהחיים שלו בלי העכביש נהדרים כמו שהם. החיים עם העכביש האחר לא היה כמו שהוא ציפה שזה יהיה. ולמרות הכל, העכביש היה מאושר.

היה לי את אותו החלום, שלוש פעמים. אני חושבת שאם התת מודע שלי היה בן אדם לא הייתי סובלת אותו. אני מרגישה כאילו הוא לועג לי במידה מסויימת, כאילו יש משהו בי שממש נהנה מלראות אותי מסתבכת עם עצמי, את עצמי, וגם אותו ביחד איתי.

הייתי רוצה לדמיין אותו כאיש מלא שלבוש בחליפת עסקים, כזה שאין לו יותר מידי זמן לשטויות. אבל זה לא כי לא אכפת לו. המצב בבית שלו לחוץ, אישתו ביקשה גט והילדה כל הזמן מחזירה את האוכל מהגן. הוא מבלה את כמעט כל הזמן שלו במשרד, אבל הוא תמיד חוזק בזמן בשביל לקרוא לילדה שלו סיפור לפני השינה. וכשהוא חושב שהיא נרדמת, אז הוא ואישתו רבים. היא שומעת הכל, אבל היא לא מדברת. מתרגלים. והאיש המלא ממש מנסה, לא בכאילו. הוא איש ממש נחמד וכולם יודעים! פשוט אין לו משהו אחר לעשות חוץ מלהביא לי את אותו החלום שלוש פעמים. ועל האיש הזה, אני לא כועסת. כי יש לו חיוך כזה, וניצוץ בעיניים מהסוג שיש רק לאנשים שטובים באמת. לאנשים האלה שלא מגיע להם שיבקשו מהם גט, כי הם מנסים, אבל באמת. אז איך אפשר לכעוס? לצערי, זה לא באמת ככה. תת המודע שלי הוא באופן מפתיע - ג'ינג'י. טוב, בערך. מין שילוב כזה בין בלונדיני לג'ינג'י, שילוב ממש יפה אבל אף אחד בחיים לא יגיד לו. כי הוא לא נחמד, וגם לא יוצא מהבית הרבה. הוא לא מסתרק, אף פעם. והסוודר האפור שלו היה יכול לשבור שיא עם כמות כתמי האוכל שעליו, הוא אף פעם לא מכבס אותו. והייתי רוצה להגיד שזה לא כי לא אכפת לו, אבל זה כן. והוא בכלל לא הופתע כשבאתי אליו הביתה, או טרח לזרוק את הזבל בחצי שנה האחרונה. כששאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שנגמרו לו הרעיונות. ולרגע, אפילו ריחמתי עליו.

הלוואי שהייתי יכולה לבקש ממנו גט.

אני ממש אוהבת את אתגר קרת, יש לו סיפורים נהדרים, אחד מהאהובים עליי זה הסיפור "צינורות". אני אוהבת אותו במיוחד.

"כשהסתכלתי עליו מושלם, ומחכה לי, נזכרתי במורה שלי לסוציולוגיה שאמרה פעם, שהאדם הראשון שהשתמש במקל לא היה החזק ביותר בשבטו, או החכם ביותר, הם לא היו צריכים מקלות, אלא פשוט זה שהיה זקוק למקל יותר מכולם כדי לשרוד ולחפות על חולשותו. אני לא חושב שהיה אדם בעולם שרצה להיעלם יותר ממני, ובגלל זה אני המצאתי את הצינור. אני ולא המהנדס הגאון ההוא מהטכניון שמנהל את המפעל." זה כנראה אחד מהציטוטים האהובים עליי משם. לעיתים הוא מתאר את איך שאני מרגישה כלפי העולם בצורה מושלמת. הוא לא מציג את זה בצורה עצובה, או טרגית, אלא כהעדפה. מה שמזכיר לי ששכחתי לספר לכם, התחלתי מחברת של סיפורים קצרים, אני כותבת שם כל מיני סיפורים שמוצאי חן בעיניי. אני לא חושבת שאתמיד בזה אבל זה מוצא חן בעיניי. מצד שני, לא חשבתי שאצליח להתמיד גם כאן..

אני אף פעם לא שואלת אנשים איך קוראים להם, למרות שהם שואלים אותי. אני לא יודעת למה דווקא הקטע של חוסר הידע הזה הוא זה שמקסים אותי. כשאתה לא שואל אנשים איך קוראים להם הם יכולים להיות כל אחד, לא משנה מי הם היו קודם או איך רוב האנשים קוראים להם. כשאנשים לא יודעים איך קוראים לך לא מסתכלים עלייך בתור השם שלך אלא בתור מי שאתה באותו הרגע.כל פעם שאנשים יודעים את השם שלי אני מרגישה כאילו אני מוגבלת למה שאני אמורה להיות, בין אם זה בעיניי ההורים שלי ובין אם זה בעיניי עצמי, אבל כשהם לא יודעים אני יכולה להמציא את עצמי מחדש. אני יכולה להמציא אנשים מחדש. יש אנשים שדיברתי איתם רק פעם אחת אבל הם חצו את מחשבתי מיליוני פעמים, אנשים חסרי שם שהיו יכולים להיות כל דבר בשבילי. הזמן בו אני מדברת עם אנשים שאני לא יודעת את השם שלהם, והם לא יודעים את שלי זה הזמן היחיד בו אני כנה באמת. שיחות חד פעמיות שנמשכות לנצח. אני אוהבת לחשוב על המשכים לשיחות האלה, למרות שבמציאות לא הייתי משנה דבר. ואני אתגעגע למחשבה של הבן אדם הזה, שפגשתי רק פעם אחת לנצח. בידיעה ששום דבר לעולם לא יכול להרוס את זה. שום שמות, ציפיות, רק מה שהיה יכול להיות.

אני מתכננת לבקש מההורים שלי פסיכולוג/ית, כי לאחרונה אני מרגישה כאילו החיים שלי הם מין עינוי מתמשך שלא נגמר, ואני לא יודעת מה עוצר מבעדי להתפרק לחתיכות קטנות, או מה גורם לי לקום מהמיטה כל בוקר מחדש. יוצא לי להרגיש הרבה כאילו אין טעם לחיים שלי. אני לא חושבת שזה נורמלי. הרגלי האכילה שלי זזים בין תאבון מוגבר לבין חוסר תאבון בכלל. הרגלי השינה שלי משובשים גם כן, אני ישנה יותר מדי או בקושי ישנה. אני מרגישה כאילו כולם בבית שלי נגדי. אף פעם לא תיארתי לעצמי שיגיע מצב בו אני אעשה כמיטב יכולתי לבלות כמה שפחות זמן במקום שנהג להיות המקום הבטוח שלי. אם בבית נמצאים האנשים שאמורים להגן עליי, אני לא רוצה לפגוש את האויבים שלי. אני לא חושבת שזה אמור להיות כל כך קשה לחיות. זה בדיוק מה שחסר לי, מישהו שיאשר לי שאני חולה בנפש. עוד משהו שאחותי תוכל לצחוק עליו. עוד סיבה להורים שלי להגיד לי שאני עצלנית.

אני רק רוצה להיות מהאנשים האלה שקמים בבוקר בכיף, בעוד אני קמה עם עיניים עייפות. אני רק רוצה שהכל יהיה בסדר שוב, אבל זה אף פעם לא היה בסדר.

פעם מישהו אמר לי שאהבה יכולה לשגע אנשים, ועד שבן אדם אוהב מישהו באמת הוא לא יבין דברים שנעשים מתוך אהבה. אבל אני תמיד חשבתי שאהבה יותר דומה לשיגעון, לכן לעולם לא תוכלו להגיד שלא אהבתי. כי הייתי הכי שפוייה שיכול להיות ואז נפלתי אל תוך שיגעון. שנאתי עד שהתחלתי לאהוב. אנשים מתעסקים בשאלה של הביצה או התרנגולת אבל השאלה של האהבה והשיגעון מעניינת אותי יותר. הרי בשביל לאהוב צריך להיות משוגע, אבל בשביל להיות משוגע צריך לאהוב.

מעניין אם מישהו אי פעם השארתי מישהו ער בלילה במחשבות על מה שהיה יכול להיות ביני לבינו, הלוואי שהמחשבות היו מדברות בעד עצמן, הלוואי שאהבה הייתה מדברת בעד עצמה. 

הלוואי שהייתי יכולה לדבר בעד עצמי.

אני מחבבת אותו, ממש ממש מחבבת אותו. לעזאזל. חוסר המזל נדבק אליי.

אני משתגעת, אני מאבדת את האיזון בין החיים שלי למה שהייתי רוצה שיהיו לי. אני דופקת את הכל. אולי זה נשמע קצת מטומטם ואתם בטח חושבים שזה מין בלוג ממורמר, מהסוג שמשאיר אותך מדוכא אחרי שאתה קורא אותו.

אבל לא על זה אני רוצה לדבר.

אני מתחילה מחדש.

ואני חושבת שהוא ההתחלה החדשה שלי.

אני יודעת שזה מוזר, הרי הוא קטן ממני אחרי הכל. אבל שנה הפרש זה לא כזה נורא, הוא נורא חמוד ונחמד ואני מחבבת אותו. לא שהוא אי פעם ידע, אני מרגישה כל כך מטומטמת על זה שסירבתי להצעה שלו כשהוא שאל אותי אם אני רוצה לצאת איתו. 

אבל כל שבוע מחדש אני מצפה להיתקלות שלנו אחד בשני, להרגיש את המבט שלו נח עליי, שהוא תמידשם לב כשאני שם. הוא מנופף לעברי ומחייך, או שממשיך להסתכל עד שאני עושה את זה. 

זה פחות או יותר עושה לי את השבוע, למרות שזה לא נמשך הרבה זמן.

תמיד חשבתי שהדברים הקטנים בחיים הם הכי משמחים והכי טובים, כי אף אחד לא יכול לקלקל לך אותם.

ואני לא רוצה לספר לאף אחד איך אני מרגישה לגביו, כי מישהו יבוא ויהרוס את זה.

אני מבטיחה לעצמי שאני אשכח את האידיוט משנה שעברה שהבטיח שנשמור על קשר, אף פעם לא חזר ושבר לי את הלב, או את הילד מההקבצה שלי במתמטיקה שמשגע אותי כל השנה. הוא שולח לי מבטים וחיוכים, אבל הוא אף פעם לא יודה בזה שהוא מחבב אותי, אני מניחה שזה הגיוני, הרי המוניטין שלו תמיד היה חשוב לו יותר מכל מה שאנחנו.

אבל בשביל להתחיל מחדש אני חייבת להודות באמת

אני עצובה,

ואני לא יודעת אם אי פעם הייתי שמחה, אבל זה בסדר.

אני מתכוונת להיות.