לחשוב בקול רם

זה ממש לא מה שציפיתי שיקרה.

לא יודעת.

חשבתי שבמקרה הכי טוב אז תנופף לי לשלום, אבל זה שאתה, לבדך, באת עד אליי. אליי. גרם לי להרגיש כאילו הייתי מישהי בשבילך, במהלך 2013-2014 השנים האלה שמרגישות כרגע כל כך רחוקות, אבל עדיין כל כך קרובות לליבי. כי קשה לשכוח את השנים הכי טובות בחיי עד עכשיו, וקשה לשכוח את החלק שבו לקחת בהם. 

חשבתי שזה יהיה קשה, אבל זה היה כל כך פשוט. אולי זה משהו בדרך שבה אני רואה את העולם, כאילו שום דבר לא באמת בא בקלות. אבל אתה ניגשת אליי, ואפילו לא ניסיתי. אתה חיבקת אותי.

לרגע, זה הרגיש כאילו שום דבר לא השתנה.

כאילו אני עדיין אוהבת אותך, כאילו עדיין קשה לי להעביר יום בלעדייך. אבל זה לא היה אותו דבר, ידעתי את זה. זה הרגיש אחרת. ולעזאזל, חשבתי שלעולם לא אתגבר עלייך. והעזיבה שלך באמת השפיעה עליי בדרכים שאתה לא יכול להבין, וגם אני לא. אני מפחדת פחד מוות מנטישה, משינויים ובעצם, אני מפחדת מהכל. אני קופצת לאהבה מהר מידי, לא הצלחתי להחזיק רגשות כלפי מישהו לאורך יותר משלושה חודשים מאז הרגשות כלפייך. אני מרגישה כאילו כל מה שעשיתי השנה זה לנסות נואשות לגרום לעצמי להרגיש את מה שהרגשתי איתך, ללא הצלחה. וכל פעם שאני נכשלת, אני נופלת חזרה יותר מהר, יותר חזק. וכלום.

זה עדיין לא אותו הדבר, אני אפילו לא יודעת אם זה אמיתי. 

לאחרונה חשבתי שאולי זה עדיין אתה, אבל עכשיו שאני רואה שזה לא, אני מפחדת. זה מטופש. אני מפחדת. אני כל כך מפחדת מלא להרגיש שוב את אותו הדבר. זה כבר לא כואב, אבל פעם זה כאב, כל כך כאב שהרגשתי את זה עד לעצמות שלי. לא יכולתי אפילו להסתכל עלייך מרוב שאהבתי אותך, אבל גם לא יכולתי שלא. אולי זה לא אמור לכאוב, אולי אהבתי לא נכון, אבל כל כך הייתי רוצה להרגיש ככה שוב.

אני רק רוצה להרגיש שוב את הלב שלי פועם כל כך חזק, שאפחד שאולי אתה יכול לשמוע.

"אבל היה בה חלק שתהה מה יקרה אם תגלה את הסוד: שבבקרים מסוימים קשה לה לצאת מהמיטה ולעטות חיוך של מישהי אחרת; שהיא תלויה באוויר, מתחזה שצוחקת מכל הבדיחות הנכונות ולוחשת את כל הרכילויות הנכונות ומושכת את הבחור הנכון, מתחזה שכבר שכחה כיצד להרגיש אמיתית...שביסודה לא רוצה להיזכר, כי זה כואב אפילו מהמצב הנוכחי."

יש לי קטע עם ציטוטים, כמו ששמתם לב. אני ממש אוהבת את זה, את הדרך שבה רגש יכול להתבטא בכמה משפטים קצרים. אני מניחה שזאת לא דרך מרשימה במיוחד להתחיל מכתב. אבל אין לי ניסיון בזה. אבל אני מרגישה כאילו אני חייבת כמה הסברים. הכוונה שלי הייתה לכתוב משהו ארוך ומרגש, רציתי שתהיה לי סיבה עמוקה כזאת, שאנשים היו יכולים להתחבר אלייה. אבל אין לי. אני פשוט, באמת ובתמים - עצובה. הכל מעצבן אותי, הכל מרגיז אותי. אני מרגישה מגעיל בתוך הגוף שלי. יש אנשים שאומרים שהתאבדות לא מונעת מהמצב להחמיר, אלא מחסלת את האפשרות שהמצב אי פעם ישתפר. אבל יש אנשים שאומרים שאבטיח לא טעים, אז למדתי שאי אפשר להסתמך על זה.

אני לא יכולה לתאר לעצמי תקופה שבה אהיה מאושרת, לא משנה כמה המצב ישתפר. זה פשוט משהו שתמיד שם. קול כזה מאחורי הראש שלי שרואה את הצד הכי גרוע בכל דבר. זה פשוט לא כיף לי יותר, לחיות. מיציתי את זה.

תקראו לי אנוכית, תקראו לי מטומטמת, זה לא משנה יותר.

אני מרגישה כאילו ביליתי את כל החיים שלי במחשבה על מה אנשים אחרים חושבים עליי, אז החלטתי לא לחשוב יותר. אני רוצה להגיד שאני מצטערת, על כל כאב הלב שגרמתי, על כל הדמעות, על התחושה הזאת של חוסר אונים שאני יודעת כמה היא נוראית, כמה קשה לחיות איתה. אני כל כך מצטערת על זה שלא אמרתי תודה, או סליחה ולבריאות כשהייתי צריכה. אני מצטערת אם זה נראה כאילו לא הערכתי, או לא התייחסתי ואם גרמתי למישהו להרגיש לא טוב עם עצמו, כי אני בספק אם מישהו מכיר את ההרגשה הזאת טוב כמוני.

אבל במבט לאחור, הכל נראה פשוט יותר עכשיו. כשהייתי קטנה היה חשוב לי להשאיר חותם, אני חושבת שבמובן מסויים השארתי. חבל לי שלא הייתי כנה יותר, יש כל כך הרבה אנשים שפגעו בי והמשיכו לחיות בתחושה שהם חבריי. תשימו לב למה שאתם אומרים לאנשים, בבקשה. וגם תגידו לאנשים כשהם נהדרים, תעשו את מה שאני אף פעם לא עשיתי.

כי בסופו של דבר, הייתי הסוכר שנשאר בתחתית הכוס. ואני בסדר עם זה.

"ילדים שלא משתלבים הופכים פתאום על-אנושיים. הם מסוגלים להעלם, גם כשנדמה שהם עדיין שם. הם מסוגלים לצרוח בלי שאיש ישמע. הם היצור שהיה פעם נורמלי, אבל לפני זמן רב כל כך, שהוא כבר לא זוכר איך הרגיש אז."

אני הייתי ת', תודה.

כשחברות שלי צוחקות עליי מאחורי הגב שלי, אני מתכוונת פשוט כמשמעו, ממש מאחוריי, אני מסתובבת בשביל לראות איך הן יגיבו. אחת מהן מתחילה לצחקק והאחרת פשוט אומרת לי "מה". ואני כועסת, מאוד כועסת. אני אף פעם לא מרכלת עליהן ובטח שלא על המראה החיצוני שלהן, חברות של ממש. אני מבינה שאני לא הילדה הכי יפה שיש, אבל זה לא כאילו לא מתחילים איתי או לא מביעים עניין בכלל, וגם אם זה אכן היה המקרה מי אתן שתצחקו עליי ואחר כך תגידו לי שאתן חברות? אני תוהה איך תרגישו אם תגלו שבגללכן שרטתי את עצמי עד זוב דם בכל הידיים, חזרתי להרגלים רעים.

אני מניחה שנתראה בגיהנום.

אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי אני שונאת את עצמי.

למה זה מגיע לי? אני לא עשיתי רע לאף אחד, אני פשוט כל כך מכוערת שחייבים לספר על זה בדיחה? אפילו לא היה להם את היושר לעשות אותה מאחורי הגב שלי. אני כל כך שונאת אותם. להגיד בדיחה פוגענית ולהוסיף "סתם" בסוף לא הופכת אותה לפחות רעה, מעליבה או פוגעת. זאת פעם חמישית שאני בוכה רק בגלל זה היום, זה בסדר, תגידו לי שאני לוקחת ללב, אולי זה נכון. אבל זה היה שבוע כל כך קשה בשבילי מבחינה נפשית אני מרגישה כאילו אני מתמוטטת, עד עכשיו הצלחתי להחזיק את עצמי בקושי, אבל הבדיחה הזאת הפילה אותי. היא בדיחה כל כך טיפשית ושולית אבל היא פגעה בי כל כך חזק. במשך כל כך הרבה זמן בניתי לעצמי ביטחון, גרמתי לעצמי להרגיש טוב עם עצמי והכל התמוטט לי בשנייה אחת. לראות אותם צוחקים ממנה פשוט שבר אותי עד לרמה שאני לא יכולה להסביר. אלו בסך הכל היו 3 ילדים, אני אפילו לא מכירה אותם כל כך אבל תמיד הייתי די בסדר איתם. אבל הם שברו אותי, אלוהים, אני מרגישה מרוסקת, מבויישת, כנועה. אני צריכה חיבוק. אני צריכה עזרה. בבקשה תעזרו לי

אני מרגישה כל כך רע עם עצמי, אני נגעלת מעצמי, אני לא סובלת את עצמי.

הכל רע.

היקום שלי קורס אל תוך עצמו

חשבתי על זה והבנתי שהדבר שהכי משמח אותי הוא להיות חברה טובה, אני אוהבת לדעת שאני עושה משהו טוב בשביל מישהו, שאני גורמת לו להרגיש טוב ובטוח. הייתי מוכנה להקריב מעצמי יותר מרוב האנשים בשביל החברים שלי. אבל אני לא חושבת שיש מישהו שמשמח אותו להיות חבר שלי. 

ואני לא בטוחה שאני מבינה מה זה לאהוב עד הסוף, כי אנשים מעריכים אהבה פחות ממני. הם מדביקים את התואר אהבה על דברים ברי חלוף, אבל הם אמרו שאהבה נמשכת לנצח. מה שגורם לי להאמין שלאהבה יש תפיסה שונה אצל אנשים.

עשיתי את הדבר הכי מטומטם שיכולתי לעשות אי פעם, בטעות השארתי את הבלוג שלי פתוח על המחשב של הבית כשיצאתי ממנו לכמה שעות. מתברר שאחותי הייתה במחשב, לעזאזל. אני רק מקווה שהיא לא קראה אותו, או יותר גרוע, נתנה לאמא שלי לקרוא אותו. אוף. הכל משתבש לי תמיד. אני כל כך סתומה אלוהים

אני הגעתי לכאן כדי שיהיה לי מקום לפרוק צרות אבל נראה כאילו זה רק גורם לי יותר

אני שונאת מניפולציות רגשיות ואנשים שלא מבינים מה זה לא.

הראש שלי כבר כואב ממחשבות, וניסיון להבין מה לא בסדר.

אני עייפה אחרי 12 שעות שינה כמו שרוב האנשים עייפים אחרי לילות בלי שינה בכלל. אני מותשת, מהכל.

חברות שלי חושבות שאני מספרת להן הכל, אבל הן בעצם לא יודעות דבר.

כשהייתי קטנה חשבתי שאני לא אצטרך גיבור, שאני יכולה להציל את עצמי. אבל עכשיו אני לא כל כך בטוחה. כנראה שבמלחמה נגד עצמי אין מנצחים.

זה אחד מהימים היותר נוראיים שהיו לי מתחילת שנה. ידיד(א') שלי אתמול כבערך חצי שעה לפני כניסת ערב יום העצמאות, החליף שם בקבוצה של הוואטסאפ של כולם לשם מאוד עליז ושמח, עם הרבה סמיילים. השם לא היה קשור ליום העצמאות בשום צורה או דרך. יום הזיכרון הוא נושא מאוד רגיש אצל ידיד(ב') אחר שלי שכעס נורא כי דקות אחדות לפני הוא ביקש במפורש לא לשנות את השם, רוב היום השם של הקבוצה היה "מזל טוב ל__" כי זה היה יום ההולדת של חברה שלי, אז הוא ביקש שבחצי שעה האחרונה לפחות השם יישאר. ידיד א' בכל מקרה שינה את השם התעלם מכך לחלוטין, הם ביקשו ממנו כמה פעמים להפסיק. הוא התגונן בטענה שהוא לא צריך להפסיק לחיות רק כי זה יום הזיכרון. 

כמו כן את רוב יום הזיכרון ביליתי בחברת ידיד א' כי שנינו ועוד כמה אנשים הלכנו לחלק זרים למשפחות שכולות, והוא פשוט גילה חוסר התחשבות כמעט מוחלט בבקשות החוזרות שלי שיפסיק לשיר שירים עליזים בכל הדרך לבית העלמין, מתוך כבוד ליום ורצון להיזכר בנופלים. הוא התעלם גם מזה. הוא נוטה להתעלם מבקשות של אנשים באופן כללי. הוא מחבק אנשים בלי רשות, הוא נוגע והוא מציק יחסית הרבה. אז כאשר זה קרה אתמול בוואטסאפ הסכמתי עם ידיד ב' הרי מה כואב לו עוד חצי שעה של זיכרון? או להפסיק לחיות כרגיל רק ליום אחד בשביל חיילים ואנשים כמונו שהפסיקו לחיות לנצח? אז אמרתי לו שהוא פשוט לא יודע להבין מה זה לא. 

וזה דבר שיצא לי להגיד לו בעבר, הרי הוא נוגע בי הרבה בלי רשות, הוא לוקח את השיער שלי בצורה די אלימה באופן חוזר למרות ההתנגדות הנחרצת שלי כמעט באופן קבוע. ובתור מישהי שסובלת מהתקפי חרדה ממש קשה לי עם זה. אז עכשיו הוא עצבני אש עליי, על ידיד ב' שלי ועל עוד חברה. פשוט אין לי כוח להתמודד עם זה. הוא תמיד זורק האשמות.

בנוסף לכך, מילא אם הייתי היחידה שאומרת לו שהוא לא יודע להפסיק גם כשמבקשים ממנו, אבל זה דבר שכולם אומרים לו באופן קבוע, איך הוא עדיין משוכנע שהבעיה היא בכולם מלבדו?

אני לא יכולה איתו יותר, כשרומזים לו הוא לא מבין, כשאומרים לו הוא חושב שצוחקים איתו או מתעצבן בטירוף.

חשבתי שהחברים שלי הם המקום הבטוח החדש שלי, אך מתברר שטעיתי. 

כי אם אין לי מקום אצלם, ואין לי מקום בבית, איפה יש לי מקום?

אני מתכננת לבקש מההורים שלי פסיכולוג/ית, כי לאחרונה אני מרגישה כאילו החיים שלי הם מין עינוי מתמשך שלא נגמר, ואני לא יודעת מה עוצר מבעדי להתפרק לחתיכות קטנות, או מה גורם לי לקום מהמיטה כל בוקר מחדש. יוצא לי להרגיש הרבה כאילו אין טעם לחיים שלי. אני לא חושבת שזה נורמלי. הרגלי האכילה שלי זזים בין תאבון מוגבר לבין חוסר תאבון בכלל. הרגלי השינה שלי משובשים גם כן, אני ישנה יותר מדי או בקושי ישנה. אני מרגישה כאילו כולם בבית שלי נגדי. אף פעם לא תיארתי לעצמי שיגיע מצב בו אני אעשה כמיטב יכולתי לבלות כמה שפחות זמן במקום שנהג להיות המקום הבטוח שלי. אם בבית נמצאים האנשים שאמורים להגן עליי, אני לא רוצה לפגוש את האויבים שלי. אני לא חושבת שזה אמור להיות כל כך קשה לחיות. זה בדיוק מה שחסר לי, מישהו שיאשר לי שאני חולה בנפש. עוד משהו שאחותי תוכל לצחוק עליו. עוד סיבה להורים שלי להגיד לי שאני עצלנית.

אני רק רוצה להיות מהאנשים האלה שקמים בבוקר בכיף, בעוד אני קמה עם עיניים עייפות. אני רק רוצה שהכל יהיה בסדר שוב, אבל זה אף פעם לא היה בסדר.

פעם מישהו אמר לי שאהבה יכולה לשגע אנשים, ועד שבן אדם אוהב מישהו באמת הוא לא יבין דברים שנעשים מתוך אהבה. אבל אני תמיד חשבתי שאהבה יותר דומה לשיגעון, לכן לעולם לא תוכלו להגיד שלא אהבתי. כי הייתי הכי שפוייה שיכול להיות ואז נפלתי אל תוך שיגעון. שנאתי עד שהתחלתי לאהוב. אנשים מתעסקים בשאלה של הביצה או התרנגולת אבל השאלה של האהבה והשיגעון מעניינת אותי יותר. הרי בשביל לאהוב צריך להיות משוגע, אבל בשביל להיות משוגע צריך לאהוב.

מעניין אם מישהו אי פעם השארתי מישהו ער בלילה במחשבות על מה שהיה יכול להיות ביני לבינו, הלוואי שהמחשבות היו מדברות בעד עצמן, הלוואי שאהבה הייתה מדברת בעד עצמה. 

הלוואי שהייתי יכולה לדבר בעד עצמי.