לחשוב בקול רם

כבר עבר הרבה זמן מאז שכתבתי פה.

אני יכולה לשקר ולהגיד שחשבתי שהנטישה של הבלוג תעשה לי טוב, אבל האמת היא שפשוט לא רציתי לכתוב כי רציתי לשכוח. להתעלם אפילו. מכל מה שקרה, מכל מה שעשיתי ומעצמי, בעיקר.

את השנה ניהלתי במחשבה שאסור לי להתכחש למי שאני, ושהדרך היחידה להשתפר, ולהפוך לבן אדם שאני יכולה להסתכל עליו, היא לקחת את החלקים הטובים והגרועים כאחד, לעבוד עם מה שיש. אבל במידה מסויימת אני מרגישה באותו המקום. ושוב אני רוצה את זה. להיות מישהי אחרת. הפיתוי הכרוך בזה גדול מידיי, לא להסתכל לאחור. אבל תחושת האומללות עוקבת אחריי, ובגללה חזרתי. אחרי הכל, אין משהו שמנציח אותה טוב יותר מהבלוג הזה.

אולי חלק בי מקווה שבעוד כמה שנים אני אקרא ואבין הכל, את מי שאני אהיה אז ואת מי שהייתי עכשיו. שאולי אני אצחק, ואהיה מאושרת. והבלוג ישאר זיכרון חמים. 

אבל אני לא יכולה לדמיין את הזמן הזה.

זה מרגיש שיהיה גרוע רק יותר ויותר.

מה שכן היה טוב בעזיבה שלי, היא שהוכרחתי להיות כנה עם אנשים סביבי, לשתף. וזה קירב אותי. אבל אני כבר לא יכולה להתקרב באמת אחרי מה שקרה השנה, הכל עדיין כואב. כואב מכדי שאני אי פעם אפרט. השנה בחרתי לשכוח. אנשים, רגעים, רגשות. וכששוכחים זוכרים רק את זה שזה כאב. ואף אחד לא שווה את הכאב הזה.

ובסופו של היום, אני לבד.

זה מרגיש כאילו יש לי רגשות שאף אחד לא יכול להבין. אני תוהה אם כולם מרגישים עצובים או בודדים כמוני, או שיש עול שכרוך בלהיות בי שאין בלהיות אנשים אחרים. מה לא בסדר בי?

אני מתגעגעת למצב שהיה לפני שנתיים. משהו בתוכי רוצה לתאר את זה כ״לא פייר״, אבל כבר סיפרתי לכם שלא פייר מת מזמן. ואולי אתה לא יכול לקבל הכל, או אפילו להתקרב לזה. אבל לפני שנתיים, הייתי יכולה לקבל הכל, או לפחות ככה זה הרגיש. זה הכי קרובה שיצא לי להיות ללקבל הכל. האושר שלי לא בא מאנשים ברי חלוף, הוא בא מנוכחות קבועה של מישהו שהיה הדבר הכי חשוב לי באותה התקופה, מישהו נהדר. כזה שעל רעמת השיער היפה שלו, על הדרך שבה העיניים הירוקות שלו בהקו כשישבנו מול המדורה ועל הפעם הזאת, כשהוא התיישב ממש לידיי, למרות שלא היה חייב, רק הזיכרונות שלי יוכלו להעיד. הזיכרונות שלי וכמה תמונות שתלויות בחדר שלי, שזה כל מה שנשאר לי ממה שאני אוהבת להחשיב כתקופה המאושרת בחיי.

ועד לא כל כך מזמן, יצירת קשר עין עם אחת מהתמונות האלה, או התבוננות ארוכה יותר ממספר שניות הייתה יכולה להביא דמעות לעיניים שלי. למרות שאני לא מתגעגעת אל האנשים, כמו שאני מתגעגעת למה שהם היו פעם, ובמובן מסויים - אל מה שאני הייתי פעם. אני מתגעגעת למה שהם סימלו בעיניי פעם. ואני מניחה שלפחות בזמן הקרוב, לא יצא למשהו למלא את מה שהם השאירו, ולהחליף את התמונות האלה שעד עכשיו לא מוצא חן בעיניי הרעיון של להסתכל עליהם ישירות. אבל לא הייתי מוותרת על התקופה הזאת, כי היא הייתה שווה את זה.

ולרוב האנשים שאני מכירה יש נטייה לא להעריך את התקופה הטובה שהם עוברים עד שהיא נגמרת, אבל לא אני. כי לתקופה המאושרת שלי מאז ומעולם היה תאריך תפוגה. והרעיון שצבע העיניים שלו נעלם לאט לאט מעיניי עדיין קצת מכאיב לי, בגלל כל הרגעים שבזבזתי על לשנן אותו. ואני לא יודעת אם כתבתי את הפוסט הזה מפני שאני מתרגשת בקלות ואחותי בדיוק שמה בקולי קולות את השיר הכי עצוב ונוסטלגי של מיילי סיירוס שאני מכירה, או כי גיליתי שהוא הסתפר שוב ונראה בדיוק כמו שאני זוכרת. אני מניחה שיש אנשים שאף פעם לא מפסיקים להתגעגע אליהם, או שאלה בעצם הרגעים. אולי זאת סתם צלקת ישנה, אבל לא אחת מהסוג שיאיר אוהב לעשות לעצמו. כי הצלקת הזאת, היא אומנם לא פיזית, אבל גם היא תמיד תהיה שם. 

מי ייתן והשנה הזאת לא תהרוג אותי. 

אני אוהבת לשמוע אנשים מדברים על אנשים שהם אוהבים.

אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים על שקיעות וגלקסיות בעיניים של אנשים.

לשמוע על איך הכוכבים נאנחו בכל פעם שהוא חייך,

לשמוע על איך השמש פתאום נראית קצת פחות זוהרת לידה.

אני אוהבת שמספרים לי סיפורים על אנשים שגורמים לירח לקנא.

לשמוע שיש מישהו ששמח שהעולם החליט שהוא לא יכול להתקיים בלעדייך.

אני אוהבת לשמוע על אנשים שהם סוג של קסם,

שהעולם נהיה עכור שהם עצובים.

אנשים מהסוג הזה שטיפות מים נופלות מהשמיים רק בשביל לראות אותו מקרוב,

שקרני השמש מגיעות לכדור הארץ רק בשביל הניסיון הקלוש לגעת בה.

ואם יש למעלה איזה מישהו, אז הוא יודע שלאנשים האלה לא מגיע להיות לבד,

או להרגיש לבד, אפילו לחלקיק שנייה קטן.

וכל כך הייתי רוצה להכיר עוד אנשים כאלה,

כמעט כמו שהייתי רוצה

להיות אחת.

התחלתי לכתוב על כמה השנה הזאת הייתה גרועה, אבל אז התחרטתי. כי למרות שהשנה הזאת מנצחת את כל השנים הקודמות ותופסת את המקום הראשון ברשימת השנים הגרועות בחיי, היא גם תפסה מקום מכובד למדיי ברשימת השנים הכי טובות. אז אני חושבת שזה לא יהיה נכון לדבר על כמה שהשנה הזאת הייתה גרועה בהתחשב בכל הדברים הטובים שקרו בה. 

אם יש משהו שלמדתי השנה זה שלתכנן תוכניות זאת הדרך הכי טובה להגיע הכי רחוק מהמקום שאליו רצית להגיע, אבל אולי תגלה שהמקום שהגעת אליו הוא הכי טוב בשבילך. כי למרות שלא הגעתי לאן שרציתי להגיע, תמיד הגעתי למקום שהייתי צריכה. ועד עכשיו, לא באמת הבנתי את המשפט הזה. למדתי שתזמון זה פחות או יותר הכל בחיים, ולא משנה כמה מנסים או רוצים התזמון לא תמיד יהיה נכון, אבל זה בסדר. ואם יש משהו מהשנה שממש הייתי רוצה לזכור זה שכל ההחלטות הקטנות בחיים, כל האנשים האלה שאתה פוגש, כל רגע ורגע, הכל בסוף נהיה הגיוני. גם אם באותו רגע זה לא מרגיש ככה, גם אם אתה לא מתאר לעצמך שהבן אדם הזה יהיה כל כך חשוב לך, גם אם אתה פוגש אנשים בפעם הראשונה וזה מרגיש כאילו עבר כבר נצח, הכל בסוף מוביל לדבר אחד גדול שבסופו של דבר תוכל לכתוב עליו בבלוג שלך.

אני חושבת שאם מישהו היה מספר לי לפני שנתיים שככה החיים שלי יראו, סביר להניח שהייתי צוחקת לו בפרצוף. כי זה כל כך שונה ממה שרציתי בשביל עצמי. ולא הייתי מוותרת על שום דבר, אפילו על הרגעים הרעים ביותר, אפילו על הרגעים שבהם שנאתי הכל ואת כולם. כי הרגעים האלה, הם הרגעים שהפכו את הרגעים הטובים לטובים כל כך, ובין היתר את השנה הזאת לאחת מהטובות שהיו לי.

אני חושבת שזה מדהים, איך שום דבר בסוף הוא לא מה שציפית שיהיה. אבל זה בסדר, כי זה אפילו טוב יותר. 

אז אני מאחלת לכולנו שנה טובה וחג שמח.

אם הייתי שר החינוך, המצב היה שונה. ולא הייתי עושה משהו קיצוני, פשוט הייתי רוצה שלתמידים יהיה קצת פחות נורא. כי הלחץ הורג, לאט לאט. הלחץ אכזרי, ונמאס לי מאנשים שאומרים ש"ככה זה החיים", כי זה לא חייב להיות. ותסלחו לי, אני רוצה לקבוע את החיים שלי. ותהרגו אותי, אני פשוט חושבת שלראות חברה שלי חווה התמוטטות עצבים לפני כל מבחן במתמטיקה, גם אחרי שהיא למדה שבועיים לפניי, זה קצת מוגזם.

קצת מוגזם שמערכת בינונית, אולי אפילו פחות מבינונית לוחצת על תלמידים להיות מצויניים. קצת מוגזם שלושה מבחנים כל שבוע, קצת מוגזם. והמורים נותנים שיעורי בית על ימין ועל שמאל, המורים מעכבים אותי יותר מהכל. כי המורה למתמטיקה כועסת אם אני עושה את השיעורים קצת לפני כולם, היא כועסת אם אני לומדת דברים במתמטיקה לא בכיתה. והמורה לספרות זועמת, שאני לא יכולה לשבת בכיתה בלי לקשקש במחברת. כי איזה מין דבר זה, אני כל כך חוצפנית שהדרך שלי להתרכז פוגעת בשיעור שלה.

נמאס לי לראות את בית הספר מרסק תלמידים הומניים, תלמידים מוכשרים שהיו יכולים לעשות כל כך הרבה עם הכישרון שלהם, תלמידים שחזקים יותר במקצועות הומניים ולא מעריכים את עצמם, חושבים שהם טיפשים רק כי הציון שלהם במתמטיקה הוא לא 90, קצת מוגזם. ודי נמאס לי ממורים, שמאשימים בכישלון של התלמידים את כולם חוץ מעצמם, כי אין דבר כזה תלמיד רע, רק תלמיד שלמורה שלו לא אכפת מספיק.

הייתי דואגת לעוד זמן למבחנים, כי כמו שהמורה שלי להיסטוריה תמיד אומרת "אין לנו זמן", לא לי באופן ספיציפי. אבל זה לא נעים לראות לפחות ילד אחד יושב מול המבחן, ויודע שהוא לא יספיק בחיים, רק כי אין לו מספיק זמן. הייתי מנסה להוריד את כמות הלחץ שמופעלת על מתמטיקה, כי בתור אחת שבאמת נהינת ממתמטיקה, זה כל כך הורס. הייתי נותנת לכל תלמיד שרוצה ללמוד חמש הזדמנות, הייתי דואגת לתגבורים כל יום. כי אני חושבת שאם מישהו באמת רוצה משהו הוא כבר בחצי הדרך לשם, גם לא תזיק לנו קצת אמונה.

כי זה כבר קצת נמאס לקבל התקפי חרדה כל פעם מחדש. בסופו של דבר, אני לא חושבת שזה יותר מידי לבקש שלמורים יהיה אכפת קצת יותר מאיתנו, קצת פחות מציונים. כי אנחנו בני אדם לפני הכל, גם אם בגלל בית הספר כבר לא רואים. 

"כל אחד הוא גאון, אבל אם תשפוט דג על פי יכולתו לטפס על עצים, הוא יבלה את כל חייו בתחושה שהוא טיפש."

פוסט אנוכי

אני מרגישה כאילו כולם במשפחה שלי גאים בבן דוד שלי. והם צריכים להיות גאים בו, יש לו משמעת עצמית שאני יכולה רק לחלום עלייה, הוא מעולה בספורט והוא משחק בנבחרת ארצית שנוסעת לכל מיני מקומות בעולם והוא אפילו לא סיים תיכון. אבל לא יודעת, אני מרגישה כאילו אני קצת נעלמת בזמן שהוא עובר ממקום למקום. נכון, אני עדיין בארץ. אבל אני עושה 15 יחידות לימוד, והן אפילו לא חובה. אני ניגשתי למבחנים של תוכנית אקסלוסיבית בצבא ועברתי אותם. ובמקום מסויים, הייתי רוצה שישימו לב אליי. למרות שאני לא עושה את זה בשבילם, אני עושה את זה בשביל עצמי. פשוט הייתי רוצה איזה תפיחה על השכם, אולי איזה כל הכבוד קטן. אבל אני מרגישה כאילו כולם כל כל רגילים לזה שאני ״החכמה״, שכל מה שאני אעשה מכאן כבר לא ישנה - עד שיהיה לי כסף. וזה סתם מבאס, למרות שכל תשומת הלב מגיעה לו. אוף. 

את מסכנה.

כל ביקורת ועצבים לא באים בחשבון, גם אם הם מוצדקים, כי את מסכנה. את חרא, את רעה ואת מפלצת. למרות שאף אחד מעולם לא אמר, זה פשוט יצא ככה, נכון? זה מה שהבנת. למרות שלא התקרבו לזה, אבל את מסכנה. זה בטח מרגיש נורא, שכולם כל כך רעים אלייך כל הזמן. כי את כל כך נחמדה לכולם, כל כך מושלמת. בגלל זה את מסכנה. אף אחד בעולם הזה לא שווה אותך, אף אחד לא מבין. כולם רעים, פוגעים בכוונה. את מוותרת, את אומרת לי. את לא רוצה לדבר איתי יותר, כי אני לא מבינה, שאת מסכנה. אז ברכותיי, את לא מסכנה, אבל אני מרחמת עלייך. 

אתה חסר לי, לא יודעת.

הנוכחות שלך בחיים שלי חסרה.

המשמעות שלך בעיניי חסרה.

אתה פשוט חסר.

ומחר, מחר זה יהיה שנה ועשרה חודשים מאז.

ובראשון לספטמבר, שנה מאז שעזבת.

לא רציתי את זה, אני מצטערת, הלוואי שהיה לי מה להגיד. אבל מרוב מחשבות, נגמרו לי המילים. חשבתי כל כך הרבה על מה אני אגיד לך, אבל ברגע האמת לא היה לי כלום. אולי אני טיפשה. לא יודעת. אם הייתה לי עוד הזדמנות, הייתי עושה את זה אחרת. כן. הייתי עושה הכל אחרת. אבל במובן מסויים אני מניחה שאני חייבת לך, ממש חייבת לך. בזכותך הכרתי אותו, היית מחבב אותו, אני יודעת. זה קשה שלא. לא יצא מאיתנו כלום, אבל הוא מהאנשים האלה שאני פשוט אסירת תודה שדרכינו הצטלבו, איכשהו. כמוך, כמעט.

אני אתגעגע אלייך לנצח, אריאל.

אני שונאת שמעירים לי על דברים בגלל זה אם אני אהיה מאולצת לבלות את היום שלי בלי לדבר עם בן אדם שהוא לא אחותי סביר להניח שאני אירה לעצמי בראש, היא פשוט מעירה על כל דבר. אין לה פילטר בשיט. מצד אחד, זה נחמד שיש לך מי לפנות אליו בשביל לקבל דעה כנה. מצד שני, תסתמי. כי דעות הן מאוד נחמדות... כשהן רצויות. וברוב המקרים - ההבדל היחיד בין הדעה שלה לפנקייקס, זה שאני רוצה פנקייקס. אני שונאת אנשים מתנשאים. 

זה ממש לא מה שציפיתי שיקרה.

לא יודעת.

חשבתי שבמקרה הכי טוב אז תנופף לי לשלום, אבל זה שאתה, לבדך, באת עד אליי. אליי. גרם לי להרגיש כאילו הייתי מישהי בשבילך, במהלך 2013-2014 השנים האלה שמרגישות כרגע כל כך רחוקות, אבל עדיין כל כך קרובות לליבי. כי קשה לשכוח את השנים הכי טובות בחיי עד עכשיו, וקשה לשכוח את החלק שבו לקחת בהם. 

חשבתי שזה יהיה קשה, אבל זה היה כל כך פשוט. אולי זה משהו בדרך שבה אני רואה את העולם, כאילו שום דבר לא באמת בא בקלות. אבל אתה ניגשת אליי, ואפילו לא ניסיתי. אתה חיבקת אותי.

לרגע, זה הרגיש כאילו שום דבר לא השתנה.

כאילו אני עדיין אוהבת אותך, כאילו עדיין קשה לי להעביר יום בלעדייך. אבל זה לא היה אותו דבר, ידעתי את זה. זה הרגיש אחרת. ולעזאזל, חשבתי שלעולם לא אתגבר עלייך. והעזיבה שלך באמת השפיעה עליי בדרכים שאתה לא יכול להבין, וגם אני לא. אני מפחדת פחד מוות מנטישה, משינויים ובעצם, אני מפחדת מהכל. אני קופצת לאהבה מהר מידי, לא הצלחתי להחזיק רגשות כלפי מישהו לאורך יותר משלושה חודשים מאז הרגשות כלפייך. אני מרגישה כאילו כל מה שעשיתי השנה זה לנסות נואשות לגרום לעצמי להרגיש את מה שהרגשתי איתך, ללא הצלחה. וכל פעם שאני נכשלת, אני נופלת חזרה יותר מהר, יותר חזק. וכלום.

זה עדיין לא אותו הדבר, אני אפילו לא יודעת אם זה אמיתי. 

לאחרונה חשבתי שאולי זה עדיין אתה, אבל עכשיו שאני רואה שזה לא, אני מפחדת. זה מטופש. אני מפחדת. אני כל כך מפחדת מלא להרגיש שוב את אותו הדבר. זה כבר לא כואב, אבל פעם זה כאב, כל כך כאב שהרגשתי את זה עד לעצמות שלי. לא יכולתי אפילו להסתכל עלייך מרוב שאהבתי אותך, אבל גם לא יכולתי שלא. אולי זה לא אמור לכאוב, אולי אהבתי לא נכון, אבל כל כך הייתי רוצה להרגיש ככה שוב.

אני רק רוצה להרגיש שוב את הלב שלי פועם כל כך חזק, שאפחד שאולי אתה יכול לשמוע.