לחשוב בקול רם

אתמול בכיתי והיום אין לי כל כך מצב רוח. כמעט כל סוג של רגש שאני מביעה מרגיש מזויף, גם כשאני צוחקת עד שהבטן שלי כואבת אני מרגישה את הצחוק חולף בחלל הריק הזה שאיפשהו בתוכי. וזה מדהים אותי שגם כשאני מרגישה כמו החרא שבחארות עדיין יש לי את ההרגל הזה להתעלם מהעניין ולהתנהג כאילו הכל בסדר

אולי אני מפחדת להתמוטט, כי אם זה יקרה השד יודע איך אני אצליח לאסוף את עצמי בחזרה.

כששאלת אותי אתמול בטלפון מה איתי התחלתי לבכות כי אף אחד לא שאל את זה כל כך הרבה זמן

אני תוהה מה היית חושב אם היית יודע כמה מתוסבכת אני.

אני מפחדת שתאהב מישהי אחרת, שתוכיח לי כמה ניתנת להחלפה אני. כמה חסרת תועלת. אני כבר יכולה לשמוע את התירוצים רצים, אותך אומר לי כמה אתה אוהב אותי וכמה זה לא משנה את זה שאני נהדרת.

ואני אגיד לך שהכל בסדר, כי חלק בי תמיד מחפש את הסיבות להתרסק. ואני אוהבת אותך, אבל לפעמים זה לא מספיק.

הייתי רוצה שתוכיח לי אחרת,

אבל אתה צריך מישהי שאוהבת הליכות בוקר ותנגן איתך בגיטרה, אולי זאת תהיה אותה אחת שאתה מנתק לי כדי לענות לה. או שזאת האחת מפעם, שאוהבת מתמטיקה והעיניים שלה ירוקות כמו שלך. אולי, אולי. אבל זה לא אני. זה בטוח

לפעמים עולות בי חרטות עלינו.

אלה חרטות שאני שומרת בשקט לעצמי, בזמן שאתה עסוק בזה ובזה. ובערך בכל דבר אחר.

רע לי שוב בזמן האחרון. ניסיתי לספר לך על זה אבל זה התפספס. זה עצב מהסוג שמתגנב, שבא ביום בהיר אחד. כי זה קל להיות עצוב ב1 לפנות בוקר, כשאתה שוכב במיטה הריקה שלך, ולידך נמצא רק געגוע. אבל העצב שלי בא בחמש לפנות בוקר, כשהתעוררתי והתחלתי לבכות עד שנרדמתי. ואז הוא חזר בשמונה, כשבכיתי שוב. אבל עצב דוהה, דוהה להרגשה של ריקנות. אולי לבכות זה קצת כמו לצרוח, אתה בוכה את כל הרגשות שלך עד שלא נשאר כלום, וגם אתה כבר פחות ממה שהיית.

זה כאילו נתפסת במלכודת דובים ביער, ואתה צועק. ואם אף אחד לא שומע אותך צורח, האם הסבל שלך אמיתי? אז אתה חושב על זה ומסתכל למעלה, אתה מגלה שאתה לא לכוד, ושזה בכלל לא יער.

אתה בחדר שלך בבית, אחרי שכבר שכחת איך זה להיות מאושר.

בדרך לבית הספר היום רציתי שידרסו אותי.

אולי בגלל שאיחרת למבחן, או כי אמא שלי צעקה עליי בבוקר. אולי גם בשביל החוויה.

אבל נראה לי שזה בעיקר כי רציתי לראות אם יהיה אכפת לך. זה גם תירוץ לראות את האחר, אז למה לא?

התמהמתי על הכביש, אבל הנהגים ביישוב שלי זהירים מידי, אף אחד לא רוצה לדרוס ילדה ביום שישי בבוקר.

בעיקר כי זה יום ההולדת של אחותה הקטנה, והיא גם קנתה שמפו חדש וסידרה את החדר. אז זה קצת חבל.

ואם הייתי מתה בבוקר לא הייתי פוגשת את החתול שיושב כבר זמן מה ליד החלון שלי ומבקש להיכנס, אני חושבת שהוא בודד. אולי קצת יותר ממני. כי אני לא באמת בודדה. אני בעיקר פתטית, ואני חיה בסרט שיש לי חברים ובסוף לכולם נמאס ממני.

חה

אני טיפשה שחשבתי שאכפת לך, ושאני חשובה לך בצורה כלשהי.

שתרגיש רע על זה שגרמת לי לתהות.

לכולם יש רגעים רעים, אבל לפעמים אני חושבת ששלי קצת יותר רעים מכולם.