לחשוב בקול רם

ילדה בת 13 מהמרכז התאבדה.

אני לא יודעת אם שמעתם על זה.

אני לא הכרתי את הילדה הזאת, אני כנראה אפילו לא שמעתי עלייה בעקיפין, אני בספק אם מישהו שאני מכירה הכיר אותה.

אבל זה שבר לי את הלב.

אני יודעת שקורים מקרים יותר עצובים, אבל זה נתקע בראש שלי.

ואני לא יודעת למה, אבל כשקראתי את הכותרת הלב שלי ירד לתחתונים, עברה בין מין תחושת בהלה, פאניקה.

"ילדה בת 13 מהמרכז התאבדה כי היא לא יכלה לצאת לטיול השנתי בשל בעיות כלכליות."

זה פשוט

עצוב.

זה כל כך כל כך עצוב.

ורק המחשבה על ההורים היא שוברת לב.

וכשקראתי את זה הדבר הראשון שעלה לי לראש זה שהייתי מוכרת את המחשב שלי בשביל שהילדה תוכל לצאת לטיול.

אבל איך בית הספר לא עזר?

איך?

איך אפשר להיות כל כך אדישים לילדה?

איך מערכת שאמורה לתמוך בתלמידים אדישה כלפי הבעיות שלהם?

אם הייתי שר החינוך, הייתי מתביישת.

אפילו עכשיו אני מתביישת בשבילו.

אולי ישים יותר תקציב על עזרה לילדים כאלה ויוריד קצת מהתקציב של שיעורי תנ"ך, אם באמת יש אלוהים, אולי הוא יראה שיש לנו קצת שכל. ואפילו יותר חשוב, שיש לנו לב.

אם הוא באמת כזה נהדר,

אני בטוחה שהוא ישמח.

חשבתי על זה

ואני חושבת שאתה אולי מתגעגע.

כי מסרת לי דרך מישהי שאתה כועס שלא הגעתי לכמה טיולים האחרים.

אז נזכרתי איך הרגשתי בפעם ההיא שאני יצאתי לטיול ולא היית, בתחושה שהייתה על גבול הבלתי נסבלת.

באותו היום, גם אני כעסתי.

וזה בטח היה מבאס לחוות את זה 4 פעמים ברצף, אולי עוד ניפגש שוב.

אבל בינתיים יורד גשם, כי גשם זה דמעות של מלאכים ומלאכים בוכים רק אחרי חצות. כשאין מישהו ששומע.

לפעמים אני נהיית קצת עצובה.

אולי זה בגלל העיסוק התמידי שלי במה שהיה יכול להיות, או הגעגוע התמידי שלי לדברים שמעולם לא באמת היו שלי. 

ולמרות כמה שאני רוצה שהם יהיו שלי, זה תלוש מהמציאות לחלוטין.

שמתי לב, שאני תמיד זאת שמתגעגעת.

למרות שאני לא יכולה להיות בטוחה בזה לחלוטין, הרי אני לא מספרת על העומק האמיתי של הגעגוע שלי לאף אחד מלבדכם. אבל זה תמיד נראה לי ככה. זה יהיה מוזר למדיי אם אנשים אחרים גם כמוני, הרי אפילו אני מוצאת את הדרך שבה אני מתמודדת עם געגוע כמוזרה כשזה נוגע אליי, אז לחשוב שאנשים אחרים גם ככה זה קצת מפחיד. אני מתנחמת בעובדה שאני לא מכירה אף אחד שיותר טוב ממני בהוצאת מידע על אנשים באינטרנט, ובכללי. למרות שאני בטוחה שגם אם יש מישהו שטוב כמוני, הוא לא היה מצליח, כי אני לא הצלחתי למצוא על עצמי כלום באינטרנט. כל העיסוקים שלי באינטרנט מתבצעים בעזרת שם בדוי, או ללא שם בכלל.. כמו כאן. אז זה קצת קשה למצוא אותי, אני אוהבת לקרוא לזה אתגר. אני כל כמה זמן בודקת שלא השארתי עקבות באינטרנט, ובעצם עד עכשיו לא מצאתי משהו מיוחד. יש לי רק נקודת תורפה אחת, הנקודה הזאת היא מאוד גדולה אבל לא יכולתי למחוק אותה בגלל שאני יותר מידי סנטימנטלית לגבייה. אבל גם את זה יהיה קשה למצוא אלא אם כן אתה חבר קרוב שלי במציאות.

קצת סטיתי מהנושא.

שמתי לב היום שוב שככל שאני מתגעגעת כך אני מוצאת את עצמי מדברת עליך יותר.

חברה שלי אמרה לי שאנחנו לא מתאימים, אני לא יכולה להאשים אותה בזה כי גם אני חשבתי ככה עד שהייתה לנו שיחה של אחד על אחד.

ואנחנו באמת לא מתאימים לידך וליד חברה אחרת שלי, שזה נראה כאילו אם היא היד אז אתה הכפפה.

כבר שקלתי כמה פעמים לרדת מזה לחלוטין ולעודד אותה לנסות ללכת על זה איתך, כי זה נדיר למצוא שני אנשים שכל כך זהים בכמות כזאת גדולה של תחומים. היא אמרה לי שהיא לא מעוניינת, אבל אני לא חושבת שזה באמת נכון.

ואולי אתה לא מתאים לי כמו כפפה ליד, אבל לחבק אותך מרגיש כמו בית.

וזה מספיק בשבילי.

אני חייבת לצאת מזה.

אני אגנוסטית.

הפסקתי להאמין בסביבות גיל 9, אחרי שסבתא שלי נפטרה.

ואני חושבת שרק אנשים שאיבדו קרוב משפחה שהיה קרוב אליהם יכולים להבין את הכאב באובדן הזה, זה לא משהו שהייתי מאחלת אפילו לאויב הכי גרוע שלי. כשהייתי קטנה הושפעתי מאוד מאוד מהמורים שלי, בהתחשב בזה שגם הייתי קטנה וגם בזה שהם היו האנשים היחידים שדיברו איתי באותה תקופה, זה לא כזה מפתיע. אז כשנתנו לי מחנכת דתייה, למרות שלמדתי בבית ספר חילוני, זה נורא השפיע עליי. הייתה לי גם ילדה חולת סרטן בכיתה, ונהגנו לקרוא ברכה בשבילה בכל בוקר. אז אימצתי את ההרגל הזה גם לגבי סבתא שלי, נהגתי להתפלל כל בוקר וכל ערב לבריאות שלה. אחרי שהילדה נפטרה, פחדתי על סבתא שלי, והתחלתי להתפלל בתדירות יותר גבוהה, אבל לבסוף גם היא נפטרה. ואחרי שהיא נפטרה, הרגשתי כאילו חרב עולמי. ולקחתי את זה ממש אישי, כאילו אלוהים ניסה להרוג אותי נפשית. זה היה הדבר היחיד שאי פעם ביקשתי ממנו. אבל היא מתה בכל מקרה.

אני לא זוכרת הרבה מסבתא שלי, אם אני ממש מנסה אז אני יכולה לראות הבזקים של הפאות שהיא נהגה ללבוש אחרי שהיא הקריחה, להריח את הבושם שהיא נהגה לשים תמיד, וקופץ לי לראש מנומר כי היא אהבה. אני גם יכולה עדיין לזכור איך זה הרגיש כשהיא נעזרה בי כדי לרדת במדרגות, שהיא כולה רעדה. ואני הייתי קטנה, לא הייתי הכי חזקה בעולם, וזה לפעמים כאב, אבל לא זזתי בכל מקרה. כאן זה נגמר.

בכל מקרה, אחרי שהיא נפטרה אז התחלתי לפקפק באמונה שלי. לא ישירות, כי במשך תקופה ארוכה הייתי מרוסקת מכל בחינה, אבל ברגע שהצלחתי לאסוף את עצמי החלטתי שאני לא חוזרת לזה. כי אחרי שהיא נפטרה, זרקו אותי לדת. אני לא כועסת על ההורים שלי על זה, זה הדבר היחיד שהם הכירו, זה מה שעוזר להם. הם רצו את מה שהכי טוב בשבילי וחשבו שזה מה שזה. זה היה מפחיד להיות כל כך קרובה לדת, הייתי מלאה בספקות ובתשובות שאף אחד לא יכל לענות לי עליהם, אבל גדלתי בסביבה מסורתית, ולא ידעתי שיש דבר כזה אתאיזם. במשך תקופה ארוכה הייתי משוכנעת שאני הבן אדם היחיד בעולם הזה שלא מאמין באלוהים, אז שתקתי. אני לא בטוחה מה זה אומר על הסביבה שגדלתי בה.

בסופו של דבר, עברתי דירה. ושם פגשתי את עדי, שאם תשימו לב היא נמצאת ברשימה של "עושה לי טוב" כי היא באמת עשתה לי רק טוב. כל תחום בחיים שלי בערך השתפר מאז שפגשתי אותה. היא הכירה לי אתאיזם. המעבר שלי לאתאיזם לא היה ישיר, אבל הוא היה קיצוני. לקח זמן עד שבאמת הגדרתי את עצמי ככה, הרי זה היה הפוך מכל מה שאי פעם הכרתי, אבל זה מה שהתאים לי. עד גיל 12 כבר הגדרתי את עצמי כאתאיסטית.

הייתי נוראית. הייתי כל כך מרירה וכועסת כלפי כל המאמינים באשר הם, כי הרגשתי שהם היו אחראיים במובן מסויים לזה שחשבתי שבאמת היה אפשר להציל את סבתא שלי. נהגתי לזלזל בדת הרבה באותה תקופה. היה לי מטען של שנים לפרוק.

בגלל זה אני משתדלת לא לשפוט אתאיסטים מזלזלים יותר מידי, ועד היום אני עוד עלולה להרגיש הזדהות כלפיהם, כי הזלזול הזה כנראה בא ממקום של כפייה דתית שכמעט ובלתי אפשרי לא לחוות במדינה שבה דת זה ערך עליון כמו בישראל. בסופו של דבר הכעס והרוח המלחמתית נעלמו, והרגשתי כאילו אתאיזם פחות מתאים לי. לא כי פתאום האמונה שלי חזרה, אלא כי פשוט איבדתי עניין.

הרגשתי כאילו השנאה היוקדת שלי כלפי כל דבר שקשור בדת, היא קצת חסרת טעם. כי אם אני עד כדי כך בטוחה בחוסר אמונה שלי, למה אני מרגישה את הצורך החזק הזה להשתיק מאמינים? חשבתי ביני לבין עצמי, שזה קצת מיותר מצידי להכחיש את קיומו של משהו בלי להיות בטוחה שהוא לא קיים, אז החלטתי שבמקום לקבוע שהוא לא קיים, אחיה במחשבה שהוא יכול להיות קיים. עד גיל 14 שיניתי את ההגדרה שלי לאגנוסטית.

היו לי כבר משברי חוסר אמונה, אבל הפרשי הזמן בינהם גדלים עם הזמן. אני לא מרגישה אשמה על זה, כי אני תמיד מרגישה כאילו אלוהים במידה והוא קיים חייב לי במידה מסויימת, אבל מעטים האנשים שהודיתי בקול בזה בפניהם.

שלא תטעו, חוסר האמונה שלי לא בא עדיין מתוך כעס על אלוהים, הוא רק התחיל שם. אמונה זה פשוט לא בשבילי, בין היתר בעיקר בגלל הנטייה הנוראית שלי לתלות תקוות שווא, אני מסתדרת יותר טוב לבדי.

היום הזה היה כמעט טוב.

ואני כמעט הייתי בטוח רואה אותך בסוף השבוע הזה.

וכמעט דברים התחילו להסתדר לי, 

אבל רק כמעט.

כי היה לי התקף פאניקה.

הכל התחיל היום כשחזרתי מבית הספר, שמתי את התיק בכניסה לבית ואת הנעליים לידו. אמא שלי לא אוהבת את זה, אבל לא חשבתי על זה באותו הרגע, גם תיכננתי להרים את זה אחר כך. הזמן עבר ואמא שלי הגיעה הביתה, עדיין לא הרמתי את התיק והנעליים. היא ביקשה ממני להרים אותם, עברו כמה דקות וקמתי להרים את התיק, שכחתי את הנעליים וחזרתי לשבת. לאחר זמן מה קוראים לי שוב, בבקשה שארים את הנעליים. אבל אני בדיוק יצאתי מהמקלחת כי הייתי צריכה לצאת לפגישה, אפילו לא הספקתי לסדר את המקלחת, אז הג'קט שלי נשאר שם, ויצאתי.

הבטחתי לסדר את הכל כשאחזור. כשחזרתי, הלכתי לשירותים כדי לסדר את הכל, אבל אז אמא שלי ביקשה ממני לפנות את המקלחת ולעשות את זה אחר כך כי היא רוצה לקלח את אחותי. אז יצאתי. אמא שלי נכנסה וראתה שהמקלחת מבולגנת(הרי לא הספקתי לסדר אותה), היא התחילה לצרוח. היא התחילה לצרוח ולצרוח ולצרוח, לצרוח לי שאני חסרת כבוד, שאני מזלזלת, שאני חוצפנית ואני לא מבינה מה אומרים לי, היא צעקה לי עוד כמה דברים אבל אני חושבת שכבר הבנתם את הרעיון. צעקתי שתפסיק לצרוח, כי היא עשתה לי כאב ראש. אבל היא המשיכה, בכוונה.

היא ידעה שאני לא מסוגלת עם צרחות. בגלל ההרגל המגונה שלי לא להיות מסוגלת לסתום, הייתה לי תשובה לכל דבר. אני מבינה שזה לא הדבר הכי חכם לעשות, אבל הייתי הגיונית לחלוטין, הסכמתי איתה שאני באמת משאירה את הדברים שם באופן כמעט קבוע והסברתי לה שאני מנסה להתחשב, ושזה לא מכוון, אני פשוט בכנות לא שמה לב לזה. אבל זה רק עצבן אותה יותר. היא פשוט המשיכה לצרוח עליי. מפה לשם זה הגיע למצב שהיא הרביצה לי, וקרה אותו הדבר כמו בהתקף הפאניקה הקודם, לא יכולתי לשלוט בתנועות שלי, והיו שלוש מילים שיכולתי להוציא, בדיוק כמו בפעם קודמת. "אל תגעי בי." בין המילים הללו היו המון צרחות ובכי, רעדתי. חשבתי שזה לא יסתיים, אבל אז פשוט הפסקתי להגיב. פשוט נשכבתי שם והרגשתי כאילו אני לא באמת אני, אלא אני מישהו אחר, ושהמצב שמתרחש עכשיו כולו קורה בתוך הראש שלי, הרגשתי כמו צופה מהצד.

לא יכולתי לדבר, ולזוז גם לא הרגשתי שאני יכולה עד שהצלחתי להזיז שריר קטן באצבע, קצב הלב שלי היה יציב ודי רגוע, שזה מוזר בהתחשב במצב הקיצוני שחוויתי רגעים ספורים קודם לכן. אני חושבת שהייתי במצב הזה בסביבות ה20 דקות. עד שדמעה ירדה מהעין שלי בלי ששמתי לב והיד שלי ניגבה אותה באינסטינקט. לא הצלחתי לקום מהספה, עד לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה. התחלתי לחשוב שמה שקרה עם אבא שלי זאת חוויה טראומטית בשבילי, כי התגובה שלי לאלימות פיזית על ידי אחד מההורים שלי מרגישה מוכרת בצורה מפחידה.

אני מניחה שככה זה שגדלים בבית שבו אגו זה קצת יותר חשוב מערכים.

אני בחיים לא אגדל את הילדים שלי ככה.

אחרי כל זה גם קיבלתי עונש, שזה לא לראות אותך(בעקיפין) ולא ללכת מחר לפרוייקט סייבר שלי, שזה לא ממש עונש, ואני אלך בכל מקרה.

והלוואי שהיה לי מישהו לדבר איתו, אבל כשניסיתי לכתוב משהו לחברים שלי, כל מה שיכולתי לכתוב זה "מה המספר הכי מצחיק מ1-10?", אני לא יודעת למה אבל קיוויתי שהם יבינו. אבל אני אפילו לא מבינה את עצמי, אז אני פשוט אכריז על זה כבלתי אפשרי.

אני מרגישה כאילו איבדתי את היכולת שלי להרגיש.

(דרך אגב, התשובה היא 6)

כל היום חשבתי על הפוסט הבא שאני אכתוב כאן.

ניסיתי לרכז את כל התחושות שהיו לי בזמן האחרון, אבל היום היה כל כך מעולה שאני לא יכולה לחשוב אפילו על משהו אחר.

ואולי פוסטים שמחים לא מעניינים כמו העצובים, אבל זה לא כזה משנה.

כי אם היום בבוקר הרגשתי כאילו נתנו לי בוקס בבטן, עכשיו אני מרגישה כאילו ניצחתי בקרב.

וזה אולי לא השיר הכי שמח בעולם לגמור איתו יום מעולה שכזה,

אבל לא יכולתי לחשוב על משהו טוב יותר מזה.

יום הולדת שמח, אולי הוא היה לפני שבוע, אבל גם מסיבה היום זה בסדר.

מי ייתן ותישארי מקסימה.

חשבתי על זה,

ואולי אני קצת מאבדת את שפיותי.

כשסיפרתי את זה לירח הוא הסכים איתי, ולרגע חייך. אבל ממש לרגע כדי שאף אחד אחר לא יראה, כדי שזה ישאר ביננו.

סיפרתי לו גם שקצת נמאס לי

והוא אמר לי שגם לו

אז שאלתי אותו איך אני יכולה לסמוך עליו כשכל יום בבוקר הוא עוזב ומשאיר אותי לבד, אז הוא הפסיק לענות.

כי אנחנו חברים טובים רק כשהלב שלי נשבר מגעגוע בחמש וחמישים לפנות בוקר.

אולי אני בעצם זאת שנמאס לו ממנה.

ואולי זאת הפעם האחרונה שאי פעם יצא לי לראות את הירח.

אז בכל פעם שאהיה ערה בשעה חמש וחמישים לפנות בוקר,

כשהחזה שלי יכאב מגעגוע לדבר שאולי לא היה קיים במקום מלבד הראש שלי.

אזכר בו, אבל הפעם לבד.

רק הכוכבים יהיו שם לארח לי חברה, חלקם כבר מתו מזמן, ומה שאנחנו רואים זה רק חלקיק מהאור שהיה שלהם פעם.

הרי הם נעלמים עם הזמן, כמו זוגות גרביים ובני אדם. אולי אנחנו לא כל כך שונים אחרי הכל.

אבל תמסור לו דרישת שלום ממני כשתגיע.

שמעתי ששפיות זה לאנשים שלא אכפת להם.

אחותי הקטנה ביקשה ממני לקרוא לה את כיפה אדומה, סיפור שפעם אהבתי.

אבל אז יצא לי לחשוב על זה, ואולי הבנו את הכל לא נכון.

הזאב היה מאוד בקטע של גינון, אז כשהוא ראה את כיפה גונבת מהפרחים שלו הוא היה יכול ממש להתעצבן, אבל הוא לא התעצבן על זה, כי איך אפשר להתעצבן על מישהו כשהוא כל כך חמוד? הרי הזאב הכיר את כיפה אדומה זמן רב, מהתקופה שבה כיפה הייתה אדומה רק בלחיים. כיפה אהבה את המקום. ומאותו היום, כיפה כל הזמן חזרה לשם, הזאב רק חיכה לרגע שבו יתפוס אותה, אבל רק בשביל לדבר ולהיות קרוב אל הפלא שהיא הייתה בעיניו. ולאט לאט הזאב התאהב בכיפה אדומה, הוא ספר את החודשים שעברו עד שהיה אביב שוב, רק כדי שיוכל לצפות בה, אפילו אם זה רק לשנייה אחת.

יום אחד משאלת הזאב התגשמה, הוא ראה את כיפה אדומה עוצרת בחצר האהובה שלו, קוטפת פרחים לסבתה, שבחצרה כבר היה פעמים רבות. מרוב התרגשות הזאב רץ אל בית סבתה, אבל אז הוא שמע דבר מה. סבתא רצתה למכור את כיפה אדומה. אז הזאב כלא את סבתא בארון, והוא זאב ממש מנומס וזה לא משהו שנהג לעשות. אבל הוא היה עושה הכל בשביל כיפה.

ושכיפה הגיעה, הוא בדיוק התכוון ללכת אך הגיע הצייד, האדם שהיה אמור לקבל את כיפה אדומה בתמורה לכסף. הזאב התנפל עליו. 

לבסוף הצייד הרג את הזאב, שחרר את הסבתא וקנה את כיפה אדומה.

והסיפור שאנחנו מספרים מורכב משקרים שהסבתא סיפרה.

ואמרו לי שאם ממש מקשיבים, עד היום שומעים את יללת הכאב של הזאב,

הזאב שהתאהב.

ילד קטן שאל אותי לאן האהבה הולכת כשהיא נגמרת.

לא ידעתי מה להגיד.

ורציתי לחייך אליו, אבל יצא לי שיעול, כאילו נגמר לי האוויר ואני קצת נחנקת.

אבל הרגשתי שסיכמתי את זה די טוב. למרות שהוא עדיין לא הבין.

אז הוצאתי את הדבר הכי קרוב לחיוך שיש לי, והעברתי את נושא השיחה.

אולי כי כאב לי להודות שיש אנשים שמפסיקים לאהוב.

ואולי כי אפילו יותר כאב לי להודות

שיש אנשים שלא לאהוב מפסיקים אף פעם.

וכשחבל לבזבז אהבה.. כותבים עלייה.