לחשוב בקול רם

בעוד כמה שעות נגמרת 2015.

אני יודעת שזה מוזר אבל אני נתקפת דחף לבכות כשאני כותבת את זה. זה כך כל שנה מחדש.

אפילו לשנת 2014 המכוערת התגעגעתי בסופו של דבר.

אולי יש לי קטע עם שנים אי זוגיות כי הן נוהגות להיות הטובות ביותר.

אוקיי,

2015.

אני מרגישה כאילו השתנתי ב180 מעלות.

אני מרגישה כאילו כל הכמה חודשים האחרונים עשיתי היפוכים באוויר.

השנה האדמה התמוטטה תחתיי.

השנה למדתי לשחרר.

ואתם יודעים מה? אני חושבת שיהיה בסדר.

וזאת תחושה שלא הייתה לי כבר הרבה זמן.

כואב לי לראות את הזמן עובר.

הקול שהוא משמיע בעודו חולף מתנגן באוזניי כשריקת הרוח ביום גשום במיוחד. חלש אך מורגש.

הגשם מטפטף וגורם לי לתחושת הקלה מטורפת.

מרגיש כמו דף חדש.

אם עברו חמישה חודשים ועדיין אכפת לך, זה אומר שיש סיכוי.

לא? ומעניין אם אתה עושה כמוני, סופר עד עשר כאילו החיים שלך תלויים בזה, ואולי זה נכון. ומעניין אם אני אקרא את הפוסט הזה בשנה הבאה, ואחשוב על מה לעזאזל עבר בראש שלי. למרות שאפילו עכשיו אני לא יודעת. אני רק יודעת שקינאת באותו היום, עם העט האדום, למרות שלא הבנתי את זה באותו הרגע. מי יודע, אם יש לי מזל אולי אתה הבן אדם היחיד בעולם הזה שיותר גרוע ממני בלשחרר.

ואם הייתה דפיקה בדלת שלך, וזאת הייתה אני, היית פותח? גם אם הייתי מביאה פיצה? אני לא בטוחה אם אתה אוהב. אז הייתי מביאה את השיעורים שלי במתמטיקה, את זה אתה כן אוהב. בעיקר חדו"א למרות שאתה לא אוהב שקוראים לזה ככה.

וגם אם כן הייתי יוצאת לטיול הבא, מה שלא ייקרה כנראה, למרות שהייתי רוצה לנטוש את הכל ולבוא. אני לא בטוחה שיום אחד היה מספיק. יום אחד אחרי חמישה חודשים לא היה מספיק. וגם אם היה לנו את כל החיים, זה לא היה מספיק. למרות שיום אחד זה יותר מכלום. אז אני אהיה בסדר עם רק ליום, אם זה יהיה איתך. וחבל שלא תראה אותי הערב, וחבל שלא ראיתי אותך בכלל. כי אתה נהיה יותר ויותר מטושטש במוחי, כאילו השמש סינוורה את הפנים שלי בפעם האחרונה שראיתי אותך. אתה נהיה יותר ויותר דומה לו.

זה לא מוצא חן בעיניי.