לחשוב בקול רם

סוף השנה הגיע וכמו בכל שנה אני כותבת סיכום.

אז, 2016. 

השנה הזאת הייתה כל כך מוצלחת ונוראית בו זמנית.

אבל בסף הכל, כרגע אני די מרוצה מהחיים שלי. 

ביליתי את הכמה דקות האחרונות בשביל לעבור על חלקים מהבלוג שלי בדיוק בזמן הזה של שנה שעברה, ונתקפתי בגעגוע לתקופה קצת אחרת. תקופה קצת פחות טובה, אבל היה כל כך הרבה לפניי.

אני חייבת להודות שאני פחות מאושרת משחשבתי שאהיה. אני מאושרת, אבל ממש קצת פחות בשביל שזה יפריע. וזה מה שהכי מעציב אותי. אני חיכיתי ליאיר כל כך הרבה זמן, והנה הוא שלי.

אני אוהבת אותו ואני נזכרת בכמה לאט לאט, אבל זה לא אותו הדבר. אני יודעת את זה עמוק בתוכי, כשאני מתעוררת בשלוש לפנות בוקר והרגעים הנדירים האלה שאני נכנסת לבלוג. אני רואה כמה אהבתי אותו. ואני אוהבת אותו אבל... האבל הזה הורס הכל. אני תוהה כמה זמן אוכל להתעלם מזה לפני שזה ישמיד את שנינו.

כך או כך, אני כל כך שמחה על זה שהוא בחיים שלי, כי הוא ממש נקודת האור שלי.

פשוט קצת קשה לי כשאוהבים אותי. אני חסרת ביטחון בטירוף, וזה שהוא גר רחוק לא מוסיף. אולי אני צריכה מישהו קצת יותר מתוסבך ומתפרק כדי שאני ארגיש קצת פחות כושלת.

אני שמחה שאני מסיימת את השנה כשיש לי אותו ואת עידו, שהם באמת הדברים שאני הכי מרגישה שהרווחתי בשנה הזאת. ולא הייתי מחליפה את כל החרא שעברתי אם הייתי מסיימת אותה בלי שניהם. 

דברים לא הלכו בדיוק כמו שרציתי, אבל הם גם אף פעם לא הולכים. 

אולי זה בעצם היופי בחיים, אתה מגיע לאן שאתה צריך גם אם לא מתי שרצית,

ואתה לומד לחיות מחדש בכל פעם.

בכל סוף שנה זוגית אני אומרת שאני מעדיפה שנים אי זוגיות, ולהפך.

אז אני אגיד שאני מעדיפה שנה טובה, בלי שום קשר.

והפעם, שנה טובה לא רק בשבילי.