לחשוב בקול רם

קוראים לי תמר פרץ, אני בכיתה יב וזה שובר את הלב שלי לכתוב את הפוסט הזה.

הדבר הראשון שעשיתי כשגיליתי שעומדים לסגור את ישראבלוג זה להתעלם מזה לחלוטין, חלק בי פשוט קפא, נעצר. ולרגע הייתי אני של לפני כמה שנים, הילדה ההיא שהתחברה ממחשבים רנדומליים באמצע הלילה כדי לכתוב על החיים שלה בתור עכביש או כדי לשתף תהיות על מילקי. הייתי כל כך לבד.

הבלוג הזה זה כל מה שהיה לי בזמנים מסויימים, הוא נתן לי את היכולת לראות קסם בכל דבר. בלחייך אל זרים לרחוב, ובללבוש סנדלי שורש בחורף. יש גרסאות של עצמי שעד היום חיות ברגעים שייחלתי שימשכו לנצח. ואני כל כך אסירת תודה על זה. על כל הרגעים הקטנים.

הפסטיזור של שנה שעברה, ששכבתי ליד יאיר והוא נרדם ממש טיפה לפניי. הוא הסביר לי על מספרים שלא עניינו אותי בכלל אבל הוא היה כל כך חמוד שלא היה אכפת לי. וכל כך שמחתי כי הרגשתי שאנחנו חברים. לפני כן, תמיד הייתי בצל של מישהו. הוא היה בין הראשונים שבאמת ראו אותי. הכוכבים היו כל כך יפים באותו הלילה, הסתכלתי אל תוכם וקראתי ללילה ההוא האינסוף הקטן בראש שלי והבטחתי לעצמי שהוא ימשיך איתי לעד.

אני אסירת תודה על כל כך הרבה אנשים, שחלקם כבר לא קיימים כחלק בחיים שלי. כולל יאיר, שהביא לי פעם כל כך הרבה אושר והיום מביא לי חרדה. אני רק חושבת כל הזמן על כמה נוראי זה שאתה כל כך אוהב מישהו ויום אחד זה פשוט מפסיק לשנות. בפעם האחרונה שדיברנו כבר לא היינו מתאימים, אבל פעם הוא היה בשבילי הכל. ואני זוכרת. אני זוכרת הכל.

אני כותבת את זה פה עכשיו כי לא תהיה לי עוד הזדמנות, אין עוד מקום בעולם שקיים בשבילי כמו הבלוג הזה. ועכשיו גם הוא הולך.

אני מתחילה להאמין שאין שום מקום בעולם בשבילי, גם לא בצורה של בן אדם. כולם זמניים, עלים שמסתובבים ברוח עד שהיא נושבת שוב וכולם מתערבבים. דברים משתנים מהר ואני לא מצליחה לעקוב, אני רק יודעת שרע לי כבר זמן מה, וקשה לי לחשוב על תקופה שבה לא היה לי רע.

אז ישראבלוג, כמו שאמרתם - החיים זה כאן.

אני מוצאת את האינסוף שלנו בשעה חמש חמישים לפנות בוקר כשהשמיים נקרעים לשניים, כשהירח רואה אותי מקלידה אבל הוא שותק, כי לא נשאר שום דבר אחר להגיד. ושם, לרגע, הכל מרגיש בסדר, ואני כבר לא לבד.

תודה לכם על הכמה שנים המקסימות של השייכות.

אני לוקחת איתי מפה רגעים קטנים של אושר, ומעכשיו אצטרך לחיות בתוכם.