לחשוב בקול רם

אם הייתי שר החינוך, המצב היה שונה. ולא הייתי עושה משהו קיצוני, פשוט הייתי רוצה שלתמידים יהיה קצת פחות נורא. כי הלחץ הורג, לאט לאט. הלחץ אכזרי, ונמאס לי מאנשים שאומרים ש"ככה זה החיים", כי זה לא חייב להיות. ותסלחו לי, אני רוצה לקבוע את החיים שלי. ותהרגו אותי, אני פשוט חושבת שלראות חברה שלי חווה התמוטטות עצבים לפני כל מבחן במתמטיקה, גם אחרי שהיא למדה שבועיים לפניי, זה קצת מוגזם.

קצת מוגזם שמערכת בינונית, אולי אפילו פחות מבינונית לוחצת על תלמידים להיות מצויניים. קצת מוגזם שלושה מבחנים כל שבוע, קצת מוגזם. והמורים נותנים שיעורי בית על ימין ועל שמאל, המורים מעכבים אותי יותר מהכל. כי המורה למתמטיקה כועסת אם אני עושה את השיעורים קצת לפני כולם, היא כועסת אם אני לומדת דברים במתמטיקה לא בכיתה. והמורה לספרות זועמת, שאני לא יכולה לשבת בכיתה בלי לקשקש במחברת. כי איזה מין דבר זה, אני כל כך חוצפנית שהדרך שלי להתרכז פוגעת בשיעור שלה.

נמאס לי לראות את בית הספר מרסק תלמידים הומניים, תלמידים מוכשרים שהיו יכולים לעשות כל כך הרבה עם הכישרון שלהם, תלמידים שחזקים יותר במקצועות הומניים ולא מעריכים את עצמם, חושבים שהם טיפשים רק כי הציון שלהם במתמטיקה הוא לא 90, קצת מוגזם. ודי נמאס לי ממורים, שמאשימים בכישלון של התלמידים את כולם חוץ מעצמם, כי אין דבר כזה תלמיד רע, רק תלמיד שלמורה שלו לא אכפת מספיק.

הייתי דואגת לעוד זמן למבחנים, כי כמו שהמורה שלי להיסטוריה תמיד אומרת "אין לנו זמן", לא לי באופן ספיציפי. אבל זה לא נעים לראות לפחות ילד אחד יושב מול המבחן, ויודע שהוא לא יספיק בחיים, רק כי אין לו מספיק זמן. הייתי מנסה להוריד את כמות הלחץ שמופעלת על מתמטיקה, כי בתור אחת שבאמת נהינת ממתמטיקה, זה כל כך הורס. הייתי נותנת לכל תלמיד שרוצה ללמוד חמש הזדמנות, הייתי דואגת לתגבורים כל יום. כי אני חושבת שאם מישהו באמת רוצה משהו הוא כבר בחצי הדרך לשם, גם לא תזיק לנו קצת אמונה.

כי זה כבר קצת נמאס לקבל התקפי חרדה כל פעם מחדש. בסופו של דבר, אני לא חושבת שזה יותר מידי לבקש שלמורים יהיה אכפת קצת יותר מאיתנו, קצת פחות מציונים. כי אנחנו בני אדם לפני הכל, גם אם בגלל בית הספר כבר לא רואים. 

"כל אחד הוא גאון, אבל אם תשפוט דג על פי יכולתו לטפס על עצים, הוא יבלה את כל חייו בתחושה שהוא טיפש."

היום היה תאריך התפוגה של החלב שלי, הייתי צריכה לזרוק אותו לפח. וזה לא פייר, כי היה בו עוד חלב, הייתי יכולה להשתמש בו. עוד לא מיציתי את החלב הזה. אולי לא הערכתי את החלב הזה מספיק כשעוד היה לי אותו, למרות שזה לא היה להרבה זמן כי נסעתי. אבל ממש ציפיתי לחלב כשחזרתי. זה היה מאכזב, לחזור לבית בלי חלב. אז כשקניתי חלב חדש ראיתי שגם לו יש תאריך תפוגה, ולרגע הערכתי את זה יותר. כי אם הייתי מסתכלת על התאריך של הקודם הייתי מעריכה אותו. אולי אם לא הייתי יודעת שהחלב ייגמר, לא הייתי מעריכה אותו באותה מידה. אולי אני לא מדברת בכלל על חלב, מי יודע.

פוסט אנוכי

אני מרגישה כאילו כולם במשפחה שלי גאים בבן דוד שלי. והם צריכים להיות גאים בו, יש לו משמעת עצמית שאני יכולה רק לחלום עלייה, הוא מעולה בספורט והוא משחק בנבחרת ארצית שנוסעת לכל מיני מקומות בעולם והוא אפילו לא סיים תיכון. אבל לא יודעת, אני מרגישה כאילו אני קצת נעלמת בזמן שהוא עובר ממקום למקום. נכון, אני עדיין בארץ. אבל אני עושה 15 יחידות לימוד, והן אפילו לא חובה. אני ניגשתי למבחנים של תוכנית אקסלוסיבית בצבא ועברתי אותם. ובמקום מסויים, הייתי רוצה שישימו לב אליי. למרות שאני לא עושה את זה בשבילם, אני עושה את זה בשביל עצמי. פשוט הייתי רוצה איזה תפיחה על השכם, אולי איזה כל הכבוד קטן. אבל אני מרגישה כאילו כולם כל כל רגילים לזה שאני ״החכמה״, שכל מה שאני אעשה מכאן כבר לא ישנה - עד שיהיה לי כסף. וזה סתם מבאס, למרות שכל תשומת הלב מגיעה לו. אוף. 

את מסכנה.

כל ביקורת ועצבים לא באים בחשבון, גם אם הם מוצדקים, כי את מסכנה. את חרא, את רעה ואת מפלצת. למרות שאף אחד מעולם לא אמר, זה פשוט יצא ככה, נכון? זה מה שהבנת. למרות שלא התקרבו לזה, אבל את מסכנה. זה בטח מרגיש נורא, שכולם כל כך רעים אלייך כל הזמן. כי את כל כך נחמדה לכולם, כל כך מושלמת. בגלל זה את מסכנה. אף אחד בעולם הזה לא שווה אותך, אף אחד לא מבין. כולם רעים, פוגעים בכוונה. את מוותרת, את אומרת לי. את לא רוצה לדבר איתי יותר, כי אני לא מבינה, שאת מסכנה. אז ברכותיי, את לא מסכנה, אבל אני מרחמת עלייך. 

אתה חסר לי, לא יודעת.

הנוכחות שלך בחיים שלי חסרה.

המשמעות שלך בעיניי חסרה.

אתה פשוט חסר.

ומחר, מחר זה יהיה שנה ועשרה חודשים מאז.

ובראשון לספטמבר, שנה מאז שעזבת.

לא רציתי את זה, אני מצטערת, הלוואי שהיה לי מה להגיד. אבל מרוב מחשבות, נגמרו לי המילים. חשבתי כל כך הרבה על מה אני אגיד לך, אבל ברגע האמת לא היה לי כלום. אולי אני טיפשה. לא יודעת. אם הייתה לי עוד הזדמנות, הייתי עושה את זה אחרת. כן. הייתי עושה הכל אחרת. אבל במובן מסויים אני מניחה שאני חייבת לך, ממש חייבת לך. בזכותך הכרתי אותו, היית מחבב אותו, אני יודעת. זה קשה שלא. לא יצא מאיתנו כלום, אבל הוא מהאנשים האלה שאני פשוט אסירת תודה שדרכינו הצטלבו, איכשהו. כמוך, כמעט.

אני אתגעגע אלייך לנצח, אריאל.

אני שונאת שמעירים לי על דברים בגלל זה אם אני אהיה מאולצת לבלות את היום שלי בלי לדבר עם בן אדם שהוא לא אחותי סביר להניח שאני אירה לעצמי בראש, היא פשוט מעירה על כל דבר. אין לה פילטר בשיט. מצד אחד, זה נחמד שיש לך מי לפנות אליו בשביל לקבל דעה כנה. מצד שני, תסתמי. כי דעות הן מאוד נחמדות... כשהן רצויות. וברוב המקרים - ההבדל היחיד בין הדעה שלה לפנקייקס, זה שאני רוצה פנקייקס. אני שונאת אנשים מתנשאים.