יש דברי שלא משנה כמה זמן עובר עדיין קשה לי לדבר עליהם, לחשוב עליהם. חלקים בי שנשארים פגועים. שבורים. וכל ניסיון להתעסק בחתיכות רק חותך אותי עוד. לפעמים התחושה נהיית קהה עם הזמן, ואז בערך אפשר לחשוב על דברים אחרים. על דברים שלא מטרידים את הלב. דברים בטוחים כמו בינה מלאכותית ועל מה שאפשר למצוא ביוטיוב. ואם מעמידים פנים מספיק זמן אז הכל נהיה בסדר שוב. אבל זה לא בסדר, וצריך לפתוח אותם. אז אפתח גם אפתח.
הדבר המרכזי שאני מדברת עליו זאת באמת הפרידה שלי מיאיר. זאת הייתה אחת מהחוויות הכי טראומטיות בחיים שלי, זה היה לפני יותר משנה ועדיין קשה לי לדבר או לחשוב עליו ועל תקופה שהיינו ביחד. אני מחפשת את המקום לשתף. וחלק ממני מוטרד, שאולי אם אני אגיד אז אנשים יעקמו פרצוף, כי זה מוזר לחשוב עדיין על האקס. וזה נשמע מטומטם. אני נפרדתי ממנו ובכל זאת רק המחשבה על הקונספט של הפרידה, ובטח הפרידה שלנו גורמת לי להפסיק לנשום לגמרי ולרצות לבכות. ואני לא אוהבת אותו יותר כבר הרבה זמן. אבל הרגשות שלי כל כך כואבים. איכשהו. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל אני בטראומה. קשה לי לעכל, קשה לי להכיל. אני לא מצליחה להתמודד עם שום דבר שקשור לזה כמעט למרות שזה השתפר. לפחות אני עובדת על עצמי שזה השתפר. כי עכשיו גם דיברתי איתו, אבל בפנים אני יודעת שאין שום קשר בינו לבין מה שקרה לי בגלל הפרידה שלנו. אני מרגישה זוועה עם כל מה שקשור לזה. וזה מקשה עליי להמשיך הלאה בחיי. יש לי חבר אחר ואני אוהבת אותו, אבל המחשבה של יאיר רודפת אותי. רודפת
זה באמת תופס מקום ענק במחשבות שלי, אבל בצורה שלילית ביותר. קשה לי להתמסר לאנשים, קשה לי לאהוב
ננטשתי בלונדון
החבר הכי טוב שלי עזב אותי בלונדון לבד, והוא חרא. הוא כבר לא החבר הכי טוב, ולא חבר בכלל. אבל הוא פגע בי בצורה כל כך עמוקה שאני לא יכולה לדמיין את עצמי מתקרבת ככה למישהו בצורה חברית שוב. הוא החליט לעזוב בלי לנסות לדבר בכלל, לסדר. אני רק ביקשתי ממנו משהו מאוד פשוט, והוא חרא. בן זונה מפגר. ואני לא בטראומה ממנו, לא. אבל זה פשוט כואב לי. אני הרגשתי לבד במשך כל כך הרב הזמן וזה רק מחריף, ואני רק רוצה לשקוע. אני רוצה לברוח ולא לחזור.
ולפעמים אני גם מייחלת לשכוח את שניהם
אני לא יודעת איך להתמודד או לעזור לעצמי ואני מפחדת להבריח את מי שאני חושבת שיכול אם יתברר שטעיתי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: