הגיע הרגע שבו סיימתי צבא, סיימתי פסיכומטרי(או יותר נכון נכשלתי בו), ואפילו הספקתי לנוח כמה חודשים טובים. כרגע אני מתעסקת בשאלה
האם אצליח להתקבל לחוג המבוקש באוניברסיטה והסיכויים קלושים. אז עברתי את הסכם שנרשם באתר האוניברסיטה, אבל הוא ככל הנראה עלה,
כי בדואר הגיע מכתב דחיה. התקווה היחידה שנשארה היא שיקרה נס והסטאטוס "בטיפול" שנותר בקנו באתר האוניברסיטה ישתנה ל"קבלה".
אבל כרגע כל מה שנותר הוא להמשיך ולהתפלל. באמת שאין יותר מה לעשות כרגע, אין זמן לגשת ולשפר פסיכומטרי או בגרויות.
ומה יקרה אם לא אתקבל? מה לעשות אז?
הפוסט הקודם מתאר בצורה הכי טובה את תחושת חוסר האונים והייאוש שאני מרגישה. אין לי מושג מה לעשות. אני לא יודעת באיזה נתיב לבחור.
אולי להירשם למכינה? אבל זה לאבד שנה, והלימודים במכינה עמוסים, ואי אפשר יהיה לעבוד במקביל. והבעיה היא לא כל כך בבגרות אלא
בפסיכומטרי.
אולי לגשת עצמאית עוד פעם לפסיכומטרי?(מה לעשות, אין לי כרגע כסף לקורס הכנה) עוד פעם זה לאבד שנה-עד שניגשים ועד שיגיעו הציונים.
אבל מה שיותר מפחיד זה שאי אפשר לדעת אם באמת אצליח לשפר את הפסיכומטרי כי זה מבחן שקשה לחזות את התוצאה שלו.
לשפר מתמטיקה ל 5 יחידות? עוד פעם אין לי כסף לקורס. ולגשת בלי קורס ולקבל ציון טוב(מעל 90) למי שלמדה 4 יחידות בבית ספר יהיה
קשה והתוצאה לא מובטחת). וגם כאן זה לאבד שנה.
ללכת לאפיק מעבר? שנה באוניברסיטה הפתוחה יקרה פי 2 מבאוניברסיטה הרגילה, ובקושי יש הנחיה. אבל גם אם אתחיל ללמוד השנה, זה לא
יעזור לי לחסוך שנה, כי יקח לעשות את האפיק מעבר בלפחות 3 סמסטרים. (האוניברסיטה הפתוחה מגבילה את מספר הקורסים לסטודנטים חדשים).
אבל הכי מפחיד הוא אם לא העמוד בממוצע שדרוש לשם מעבר. ומה אז? הפסדתי שנתיים, הרבה כסף, והגעתי לאותה נקודה בה התחלתי.
או שללכת לעשות שנה ראשונה באחווה במסלול שמבטיח מעבר לשנה ב בבן גוריון לכל מי שיהיה לו ממוצע 65 וציון חיובי בכל הקורסים? משהו
במסלול הזה נראה לי חשוד, וזה נראה יותר מדי טוב בשביל להיות אמיתי. אם מישהו למד במסלול הזה והגיע בטעות לבלוג שלי, אז אשמח מאוד
לפרטים על המסלול.
אז מה לעשות? כל בחירה היא סיכון. אתם בטח תגידו לי שככה זה בחיים ואתם צודקים. אבל כשאתה נמצא לפני בחירה ורואה באופן ברור את
החסרונות בכל דרך ואף מנחש שיש עוד חסרונות שנעלמים מעינך, ואתה צריך לבחור, האימרה הזאת לא עוזרת להתמודד עם הייאוש שעוטף וחונק
אותך.
מה אני אעשה? אתפלל שהסטאטוס באוניברסיטה ישתנה ל "קבלה". וככל הנראה, אם לא, אז אבחר בסעיף האחרון והוא המסלול של מכללת אחוה.
ומעבר להיותו של המסלול חשוד הוא טומן חסרונות נוספים- נסיעות ארוכות ויומיומיות של שעה לכל כיוון מהמכללה לבית, שעות לימוד רבות,
שיחד עם הנסיעות ימנעו ממני לעבוד. כי כשאתה לומד כל יום מ 10 ורוב השבוע עד 8 בערב וצריך לחזור עוד הביתה, הזמן היחיד שנשאר ללמוד
בבית זה הימים הקצרים יותר והסופ"ש. מחישוב מהיר ,הנסיעות יעלו כ 3000 ש"ח בשנה, ועוד 3000 על קורסי אנגלית, ועד 1000 ש"ח על
תשלומים נלויים. גם אם אקבל מלגה מלאה של שכר לימוד(שנה ראשונה לתושבי הדרום) זה ישאיר לי סכום לא מבוטל של 7000 שאצטרך לשלם.
וכל זה בלי אפשרות לעבוד בזמן הלימודים.
טוב, כרגע הדבר הכי הגיוני שנותר לי לעשות זה למצוא עבודה ולהרוויח בשלושה וחצי חודשים הקרובים סכום שיכסה את ההוצאות של שנת לימודים.
אה, והזכרתי שלמצוא עבודה בדרום זה סיוט? ולא אני לא מפונקת(נו, אולי רק קצת). אבל האפשרויות שעומדות לפני בפן של העבודה הן:
משמרות של 12 שעות במפעל, ורוב המפעלים פה בדרום אלו מפעלים כימיים שגם בשביל מיליון דולר לא הייתי מסכימה לעבוד שם.
שירות לקוחות מכירות- אני לגמרי לא מתחברת לזה,אבל משאירה את זה כאופציה פתוחה.
מכירות- מסיבוב בקניונים, מחפשים אנשים עם ניסיון ובחלק אף מגיל 24.?!?!
קופאית- שמעתי הרבה סיפורי אימים על המקצוע, אבל אולי בכל זאת שווה לנסות?
אז אין לי ברירה, שולחת קורות חיים, ומיום ראשון מתחילה סבב של ראיונות עבודה.
וביינתים מתפללת להתקבל ללימודים, ואם תמצאו זמן פנוי תתפללו גם בשבילי.
באהבה,
החיילת המשוחררת המיואשת.
כינוי:
Salonica
בבלוג זה
בכל הבלוגים
