אז ניסיתי לכתוב שירה..

זהו קטע קצר שכתבתי בכמה רגעים של לגמרי חוסר הכרה , כאילו התחברה לי לגוף איזו אישה מבוגרת ועצבנית שכתבה בעזרתי את סיפורה.

-"בוקר טוב מיכל"

תמיד הבוקר שלך הוא טוב, לא ?, מתי הוא רע ? , מתי בכלל מישהו אמר שהבוקר רע ? , למה אתה מטריח את עצמך להגיד לי בדיוק את אותו משפט בכל בוקר?. זה נהיה כבר משעמם לחלוטין וחסר מטרה ! . הבוקר הוא טוב בתכליתו . אין דבר רע בקימה , בלאכול בורקס גבינה שמן ולשתות קפה ובלשמוע ציפורים מצייצות , אז למה כבר להרוס אותו באיזו ברכה שאני אשמע אחר כך בשוק עשרות פעמים עד שזה ייצא לי מכל החורים הכי מוצנעים שלי ! .

כי מי אתה כבר בעצם  " אדון בוקר טוב " שמחליט שזו חובתו המכובדת להכריז בכל בוקר שהבוקר הזה הוא טוב . ואם בכלל בא לי שהוא יהיה רע ? .

כן שמעת נכון , אדון בוקר טוב מפוברק שכמותך . אני רוצה בוקר רע , אני רוצה בוקר שישפך עליי קודם כל הקפה ממש במרכז החולצה , בול איפה שהלב ושגם שתהיה לי כוויה , ואני אשים קרח בדיוק שם , ושעות אני אשחק איתו חם קר עד שהוא יימס לי על כל אזור החזה עד שאני אתחיל להצטנן .

אני גם רוצה שהקפה ישפך עליי באמצע השוק , מול כל הרוכלים ,שיסתכלו ויראו כמה שהבוקר שלי הוא מחורבן ,ואני גם רוצה שציפור תחרבן עליי ממש על הראש , בזמן שכל המוכרים מסתכלים עליי , ובזמן שאני מקררת את הכוויה בקרח שלי , תוך כדיי שזוג הדובשניות הבתולות הללו שאתה רואה כאן, זורמות כמו הקפה השפוך, ישר מתוך החולצה .

לעזאזל איתך "אדון בוקר טוב ", כבר הצלחת להרוס לי את הבוקר , עכשיו אני הולכת לשכב שוב במיטה עד שאקום לבוקר חדש , ואז נקווה שלא תהרוס לי אותו בשנייה הראשונה שאני שומעת איזה פשוש מצייץ לי על הדקל בחצר .