אמממ חשוב לציין-
זה לא אירועים אמיתיים.
סבתא שלי לא הייתה כזאת אופטימית, רוב ההיכרות שלי איתה הסתכמה במילים כמו 'סרטן', 'כימו' ו'מוות'.
אז...כן.
אני כתבתי.
לשם שינוי תגובות יעשו לי טוב על הלב.
כאלה עם ביקורת אמיתית יעשו לי טוב עוד יותר :)
-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-.-
"משהו שפעם היה
טוב לא יכול להיות טוב שוב באותה צורה," סבתא אמרה לי את זה כשהייתי בת חמש
ולא כל כך הבנתי.
"אז לא יהיה יותר טוב?" אני זוכרת ששאלתי, כנראה מתמימות.
"יהיה, פשוט טוב שונה."
"אז איך אני אדע שזה טוב?" עוד שאלה שנראית כל כך מגוחכת.
"את פשוט תראי את הטוב," היא אמרה והחיוך שלה היה בלתי
נגמר, מתחיל מאוזן אחת ונגמר בשנייה ואני גם זוכרת שצחקתי, כנראה איבדתי עניין כי
בכל זאת הייתי בת חמש ורציתי שסבתא תעשה לי צמה.
סבתא נפטרה כשהייתי בת עשר ובכיתי כי זה מה שעושים כשמישהו מת. בוכים.
החיוך שלה כבר לא היה מאוזן אחת לשנייה ולקראת הסוף אני לא זוכרת אותה מחייכת
בכלל, אני תמיד אזכור שהיא אמרה לי שאני אדע שטוב.
והרבה זמן חשבתי ששום דבר לא יכול להיות טוב, זה לא היה קשור לסבתא.
פשוט שום דבר לא נראה מספיק טוב ולא הרגיש מספיק טוב. ההורים האשימו את גיל
ההתבגרות, מומחים האשימו את הלחץ מהלימודים והחברים המעטים התעלמו והעדיפו לשמוע
מטאל או מוזיקה קלאסית בשביל לא להיות כמו כולם.
ולכולם טוב ורק לי לא.
המחשבה הזאת הייתה שם גם בצבא ובתקופה שאחר כך ולפעמים הייתי חושבת על
סבתא וכועסת כל כך כי היא הבטיחה, היא הבטיחה לי טוב והיא הבטיחה שאני אדע להצביע
עליו. לא היה טוב ולא ידעתי להצביע לשום דבר, לא לראשות הממשלה ולא בתרגולים אחריי הרצאות בשביל
לשאול שאלה. ידעתי להצביע על רע, על קשה ועל לבד.
ובמסיבה אחת עם חברים-לא-חברים וסיגיריות-לא-סיגריות הרגשתי שנועצים
בי מבטים, כי כשמעשנים את מה שמעשנים במסיבות האלה המחשבות מפסיקות להיות פרטיות
ועכשיו כולם יודעים שאני לא אוהבת בירה (ומחזיקה אחת ביד) וחושבת הרבה פעמים שכל
דבר טוב בעולם נהרס והוא לא יהיה טוב שוב.
והסתכלת עליי, כולם נעצו מבטים לרגע וחזרו להתעסק בעצמם ובג'ויינט
שלהם. אתה הסתכלת והתקרבת אליי, נעמד מולי.
"לא כל דבר טוב נהרס," אמרת בחדות, בטוח כל כך במה שיוצא לך
מהפה ופעם כבר הבטיחו לי הבטחות על דברים טובים ולא קיימו, אז אני בוחרת לא להקשיב
ולקחת עוד לגימה מהמשקה המר מידי שבשמחה הייתי מחליפה בקולה.
"את שומעת? לא כל דבר טוב נהרס. יש דברים טובים בעולם!"
כמעט צעקת, אם המוזיקה לא הייתה כל כך חזקה אז שוב היו נועצים מבטים ואני לא אוהבת
להתמודד עם מבטים.
"מה לא נהרס?" הבנתי מההתיישבות שלך לידי שאתה לא הולך לשום
מקום ואתה לא מוותר על לנסות לשכנע את מי שמומחים לפניך ניסו ולא הצליחו.
דיברת כל כך הרבה, על שטויות ועל דברים עקרוניים שלא גרמו לי לשנות את
דעתי כי מוזיקה נהרסה מזמן והרומנטיקה כמעט מתה, אבל הרגשתי את החיוך שפעם היה
מאפיין רק את סבתא מתפשט על פניי-מאוזן לאוזן.
הצחוק שלי הפתיע את שנינו והצטרפת אליו נורא מהר, פתאום זה קרה, פתאום
היה טוב.
ואני? אני הצלחתי להצביע עליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
