לרוב מהלב, קצת מהראש. ביחד סלט.

יש לי נטייה להסתכל מהצד.

אני רואה הכל, מצבעים של בגדים עד להדפסים הכי קטנים, מאיפור מוצלח עד לאיפור שמסתיר עיניים עייפות מידי, מחיוך כנה לאחד מזוייף.

אני שומעת הכל, מהרעש של המכוניות עד למוזיקה מתמדת באוזניות, מציוץ ציפורים עד לזבוב שמסתובב בחדר ולא יודע איך לצאת, יודעת לזהות בקלות צחוק אמיתי-כזה שמגיע עם רעש מוזר וצחוק מזוייף-כשמסתפקים בגיחוך.

זה קצת מטריד ברוב הזמן, כי כשרואים הכל אז תמיד יש חשק להגיב.

תמיד בא לי להגיד משהו על הצבע הקיצי של החולצה שאתה לובש או על זה שאירופה השנה זה באמת בזבוז גדול מידי ואתה לגמריי צודק כי אנגליה לא שווה את זה.

יש לי נטייה להסתכל מהצד.

אני מסתכלת ובראש שלי אני גם מגיבה על הכל. יש כל כך הרבה מידע לא רלוונטי בקופסא הזאת שמכילה את המוח שלי, מידע שאין לי מה לעשות איתו באמת. מידע שאני תמיד מפחדת שתופס מקום גדול מידי, מיותר מידי שלעולם לא יתפנה.

המקום הזה של להסתכל על עצמי.

יש לי את הבעיה הזאת- אני תמיד מסתכלת מהצד.

וזה מטריד ברוב הפעמים, בפעמים המזעזעות האלה שאני מתערבת בשיחות של אנשים זרים או פתאום זורקת הערות חסרות טאקט- רק כי שמתי לב למשהו.

בשאר הפעמים זה עצוב.

זה גורם לי לחשוב שאולי מישהו מסתכל ככה עליי, מישהו שיודע מה מתנגן לי באוזניות, איזה חולצה אני הכי אוהבת ללבוש ומה דעתי על אירופה.

אולי יש מישהו ששם לב לפרטים הקטנים, מישהו שמסתכל מהצד ורואה שאני ברוב הפעמים עוצרת את עצמי מלהגיד משהו לא במקום, מלהרוס למישהו את היום עם הערה לא ראויה. אולי מישהו שם לב שברגעים הבודדים האלה שאני שותקת, אני כל כך מבולבלת, מלאה בכל כך הרבה מידע שאין לי מה לעשות איתו.

ואם יש מישהו כזה, אחד ששם באמת לב לפרטים הקטנים, הוא אמור לשים לב שאין לי מושג מה אני חושבת על אירופה, איזה בגדים יושבים יפה על כל אחד, שאני הרבה פעמים רדודה במחשבות שלי, שאני חסרת טאקט ושאני מפחדת מיותר מידי דברים.

אם מישהו שם לב לכל הפרטים האלה והוא עדיין מקפיד להסתכל מהצד, הוא לגמריי אובססיבי ושיבדוק את זה אחריי שהוא מתקשר אליי. נדבר קצת על אירופה ובדידות.

שבוע קסום :)