לרוב מהלב, קצת מהראש. ביחד סלט.

אני בחורה ממוצעת בעולם מיוחד.

בין כל הזמרים, הציירים, היוצרים והרקדנים- יש אותי. עומדת שם, מסתכלת על כל זה ומחפשת להשתלב.

מחפשת את הפינה שלי להציג, שיסתכלו עליי.

אני מאמינה באמונה שלמה בגורל, כזה שמחליט מי מקבל מה וכמה. אני מאמינה שיש אנשים טובים יותר ואנשים טובים פחות. אני מאמינה שיש אנשים שנולדו יוצאים מן הכלל. כאלה שיצילו אותנו מעצמנו.

הלוואי וגם אני יכולתי.

הלוואי והיה לי מה להראות לעולם המיוחד הזה, העולם הזה שנמצא רגע לפניי טביעה ומחפש גלגל הצלה. הלוואי והייתה לי סבלנות לקרוא שייקספיר, הלוואי וידעתי יותר טוב על כלכלה או הבנתי ביין.

הלוואי ומישהו היה זורק לי כישרון אי שם, כשכתבו את ספר הגורלות, הייתי מוצאת מה לעשות איתו. הייתי מפסיקה לחפש את מה שלא יגיע. הייתי מתמקדת בלהפוך את העולם לטוב יותר.

הייתי כותבת פחות ועושה קצת יותר, הייתי רוקדת בשביל העולם, מציירת אהבת אמת וצוחקת צחוק משוגע בשביל כולם. בשביל כל האנשים העצובים, הייתי צוחקת בשבילם ושרה בשבילם.

ואז אני והעולם הזה היינו מיוחדים ביחד.

אני בחורה ממוצעת בעולם כל-כך מיוחד, מפתיע אותי שאף אחד לא שם לב שהאנשים המיוחדים הולכים ונעלמים. וכשהאחרון ייעלם- כשלאף אחד לא תהיה סבלנות לשייקספיר או זמן לרקוד. אנחנו נטבע.

אני בחורה ממוצעת ואני לא יודעת איך להציל עולם שטובע.

סליחה.