לרוב מהלב, קצת מהראש. ביחד סלט.

הפעם הראשונה שנישקת אותי.

היינו כל כך שיכורים ששנייה אחריי זה, כשניסינו את זה שוב- הראשים שלנו התנגשו כלכך חזק שאני עד עכשיו זוכרת את הכאב הזה "פאק."

כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה, לדעת איך השפתיים שלך מרגישות על שלי והדבר הראשון שיצא לי מהפה זה "פאק". יופי מאיה, את מדהימה.

הפעם הראשונה שדיברנו על זה.

זאת לא באמת הייתה שיחה. שנינו לא ידענו לדבר, לא באמת. ידענו לגמגם, ידענו לצחוק, ידענו להיות ציניים. ידענו לא להיפגע.

הפעם הראשונה שנגעת בי.

הייתה כנראה הפעם הראשונה שמישהו נגע בי בצורה כזאת. שוב שיכורים, כאילו זה המצב היחיד שאנחנו מסוגלים להרשות לעצמנו להרגיש משהו, להסתכן אפילו קצת בלאבד פוקוס. 

היית מדהים, ידעת מה אתה עושה וזה בא לך בקלות שהביכה אותי. לא עזבת עד שגמרתי, כאילו אתה לא יודע אחרת. אמרו לי שאתה תחשוב רק על עצמך, אבל לא חשבת יותר מידי. מאוחר יותר הבנתי כמה שהתענוג שלי שווה ערך להעצמת האגו שלך. מאוחר מידי.

היו כמה פעמים שניסיתי לדבר אחריי זה, עד שהתייאשתי.

עד שנמאס לי כל פעם מחדש מהודעות בשעות-לא שעות, מהמילה 'ערה', מהידיים שלך שלא מתקשרות עם הפה.

הפעם הראשונה ששכבנו הייתה הפעם הראשונה שלא רציתי אותך יותר. שהרגשתי בכל נקודה בגוף שאני לא חכמה כמו שאני מצפה מעצמי להיות, שאני פחדנית יותר ממה שאני מביאה לעצמי להבין, שאני תלותית יותר ממה שאתה מסוגל להכיל.

אני לא בטוחה שאתה מסוגל להכיל משהו שהוא לא האגו שלך.

הפעם הראשונה ששכבנו לא הייתה כמו בסרטים.

הפעם הראשונה ששכבנו עשתה לי צריבה בגרון, בחילה בבטן וצמרמורות בעמוד השידרה.

הפעם הראשונה ששכבנו הייתה גם הפעם הזאת שידעתי שזהו, שאין לזה סיכוי ושאני כל-כך עמוק בתוך הבוץ, ששום יד לא תציל אותי. שאני לא באמת בסדר עם הסידור של לא לדבר על זה, שאני לא בסדר עם לפלרטט עם אנשים אחרים, שאני לא בסדר איתך.

הפעם הראשונה שלא עניתי לך הייתה הפעם הראשונה שהתקשרת ולא שלחת הודעה. אחר כך הייתה הפעם ההיא שניסית ליזום שיחה. אחר כך הייתה הפעם הראשונה שאחריי תקופה מאוד ארוכה של שקט- לא נכנעתי.

לכל דבר יש פעם ראשונה, מזל שזה תקף גם לפעם אחרונה. 

יש לי נטייה להסתכל מהצד.

אני רואה הכל, מצבעים של בגדים עד להדפסים הכי קטנים, מאיפור מוצלח עד לאיפור שמסתיר עיניים עייפות מידי, מחיוך כנה לאחד מזוייף.

אני שומעת הכל, מהרעש של המכוניות עד למוזיקה מתמדת באוזניות, מציוץ ציפורים עד לזבוב שמסתובב בחדר ולא יודע איך לצאת, יודעת לזהות בקלות צחוק אמיתי-כזה שמגיע עם רעש מוזר וצחוק מזוייף-כשמסתפקים בגיחוך.

זה קצת מטריד ברוב הזמן, כי כשרואים הכל אז תמיד יש חשק להגיב.

תמיד בא לי להגיד משהו על הצבע הקיצי של החולצה שאתה לובש או על זה שאירופה השנה זה באמת בזבוז גדול מידי ואתה לגמריי צודק כי אנגליה לא שווה את זה.

יש לי נטייה להסתכל מהצד.

אני מסתכלת ובראש שלי אני גם מגיבה על הכל. יש כל כך הרבה מידע לא רלוונטי בקופסא הזאת שמכילה את המוח שלי, מידע שאין לי מה לעשות איתו באמת. מידע שאני תמיד מפחדת שתופס מקום גדול מידי, מיותר מידי שלעולם לא יתפנה.

המקום הזה של להסתכל על עצמי.

יש לי את הבעיה הזאת- אני תמיד מסתכלת מהצד.

וזה מטריד ברוב הפעמים, בפעמים המזעזעות האלה שאני מתערבת בשיחות של אנשים זרים או פתאום זורקת הערות חסרות טאקט- רק כי שמתי לב למשהו.

בשאר הפעמים זה עצוב.

זה גורם לי לחשוב שאולי מישהו מסתכל ככה עליי, מישהו שיודע מה מתנגן לי באוזניות, איזה חולצה אני הכי אוהבת ללבוש ומה דעתי על אירופה.

אולי יש מישהו ששם לב לפרטים הקטנים, מישהו שמסתכל מהצד ורואה שאני ברוב הפעמים עוצרת את עצמי מלהגיד משהו לא במקום, מלהרוס למישהו את היום עם הערה לא ראויה. אולי מישהו שם לב שברגעים הבודדים האלה שאני שותקת, אני כל כך מבולבלת, מלאה בכל כך הרבה מידע שאין לי מה לעשות איתו.

ואם יש מישהו כזה, אחד ששם באמת לב לפרטים הקטנים, הוא אמור לשים לב שאין לי מושג מה אני חושבת על אירופה, איזה בגדים יושבים יפה על כל אחד, שאני הרבה פעמים רדודה במחשבות שלי, שאני חסרת טאקט ושאני מפחדת מיותר מידי דברים.

אם מישהו שם לב לכל הפרטים האלה והוא עדיין מקפיד להסתכל מהצד, הוא לגמריי אובססיבי ושיבדוק את זה אחריי שהוא מתקשר אליי. נדבר קצת על אירופה ובדידות.

שבוע קסום :)