don't feel no pain, just smile back :)

לוקחת את האוטו,  מסובבת את המפתח,  פנסים רוורס ונדמה שהגוף שלי בתיאום מלא ללא כל צורך במוח או בחשיבה,  הכל פועל כמו אוטומט,  נוסעת..  והנה אני פה. 

כבר כילדה הייתי באה לגן הזה כל פעם כשהרגשתי צורך לבכות. עם הזמן המקום הפך למשמעות בשבילי ולחלק ממני.  אם זה אחרי יום רע בבית ספר,  או ריב ממש גדול עם חברה ממש טובה. אם זה כשאמא שלי חלתה,  או כשהתגעגעתי לאחותי. 

שתים עשרה בלילה,  לקראת אחת,  ואני פה. 

נועלת את הדלתות,  משענת אחורה,  שיר עצוב ברקע.  

הדמעות זולגות מעצמן. 

וכל מה שאני שואלת את זה עצמי זה איך הגעתי למצב הזה ולמה המערכת הזאת כל כך אטומה. למה רק אני מבינה את המשמעות של מה שעובר עליי,  למה רק אני רואה בזה כמסוכן. 

לפני שבוע בחמל הנחתי את היד שלי על רדיאטור רותח.  זה צרב ברמה לא הגיונית,  ובכל זאת השארתי את היד.  רציתי את הכאב הזה, רציתי לבוא לקבן ולהראות לו את זה כדי שיעזור לי כבר. 

לא נשאר סימן לצערי. 

לא סיפרתי על זה לאף אחד..  אפילו די הדחקתי את זה. 

משהו לא בסדר,  משהו חייב להשתנות,  לפני שיהיה מאוחר מדי