זה מתיש לרצות אותך.
לחיות לפי הכללים שלך, שכבר הרבה מעבר למקובל, את *אוסרת* עליי לומר דברים לאחיות שלי. אחיות שלי! אלו שאני אמורה להיות קרובה אליהן כמעט יותר מכל אחד אחר, וכשאני רבה איתך, ורוצה לספר להן ולפרוק על הריב עם אמא, אני לא יכולה, כי אני מפחדת. מפחדת שתגלי על זה איכשהו ותצעקי עליי.
אני זוכרת את היום ההוא שאמרת לי לא לדבר עלייך איתן. שאת לא מרשה לי. את מפחדת שהן יקשיבו לדברים שיש לי לומר והדעה שלהן עלייך תשתנה לרעה. והאמת? זה מובן. אבל.. לגרום לילדה קטנה, שאז עוד הייתה בתחילת התיכון בערך, שאיבדה את אחותה שהייתה החברה הכי טובה שלה, ושרחוקה נפשית מ2 האחיות האחרות להגיע למצב שהיא לא יכולה לדבר איתן על דברים כאלה.. זה לא יפה, ואפילו הורס קשר פוטנציאלי קרוב יותר
זה מתיש לרצות אותך.
כשבתוך כל הצבא הזה יש לי את האופציה להצטרף לטיסה עם אבא, רק אני והוא,כשאת יודעת ואין צורך להתכחש לזה שהקשר שלי איתו הרבה פחות קרוב מאיתך, וכמה שהטיסות האלה ביחד מקרבות אותנו
אני זוכרת איך אמרת לי פעם שאיפשהו אחרי התיכון אנחנו הבנות נהיות בנות של אבא פתאום, אחרי שכל הילדות היינו יותר ילדות של אמא. ואני זוכרת איך אמרת לי שאחרי שאחותי נפטרה, נשארתי רק אני הילדה שלך (אולי במילים קצת אחרות). וכל זה גורם לקנאה מצדך בכל בילוי חברתי שכולל רק אותי ואותו, כי את מפחדת. ושוב, זה מובן. אבל אני מרגישה כבולה. אני מרגישה שמצד אחד אני לא רוצה שתרגישי בודדה, שתרגישי שאני כבר לא יותר שלך משלו. אבל מצד שני, אם זה קורה, למה להילחם בזה? למה לתת לי להרגיש רע עם זה שאני הולכת לטוס איתו לבד שוב?
זה לא בריא להפוך אותנו הבנות למעין "רכוש", או שלו או שלך. ובמקביל, זה פוגע. וזה הורס את המשפחה. איפה הפרגון? וזה לא עוזר שתגידי שאת מפרגנת כשכל התנועת גוף שלך, המילים שאת אומרת ומה שאת משדרת מראים את ההפך הגמור.
זה מתיש. ואני עייפה מלנסות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again