חלמתי חלום.
מקום: בסיס
זמן: כנראה חורף, אמצע יום אקראי.
שחקנים: כולם. אשכרה כולם.
הספקתי כבר לשכוח פרטים קטנים מהחלום, ככה שאני זוכרת את הסיפור בגדול, ובמיוחד את התחושה שהתעוררתי איתה. אני חושבת שזה היה בחמל, בזמן משמרת, הייתי במצברוח די סבבה והייתי עצמי, עדיין לא חלק מהחבורה שיש שם. פתאום מישהו נכנס וצועק שיש שלג בחוץ. זוכרת את עצמי רצה בהתלהבות וקולטת את כל הבסיס מחוץ לחמל, יושבים בשלג, אוכלים, מדברים, צוחקים. אני זוכרת את עצמי סורקת את השטח מחפשת חבורה שאני יכולה להידחף אליה, אבל גם אנשים שאני סבבה איתם פתאום לא מרגישים לי בקשר מספיק חזק כדי שארגיש בנוח בחבורה שלהם. אני נעמדת מהוססת, העיניים שלי מבטאות את כל מה שאני מרגישה באותו רגע. המבטים מתחילים, רואים שאני לא קשורה. לא עוברת שנייה ואני מרימה רגליים והולכת מהר לשירותים, שאולי יחשבו לשנייה שבשביל זה יצאתי ולא שחס וחלילה שאני הברווזון המכוער פה.
התעוררתי. כאב חד בלב, עצב שמתפשט לי בכל הגוף.. מי ידע שאפשר להרגיש עצב אפילו באצבעות?
אז ככה.. אני יודעת שהחלום הוא מין הקצנה של המצב. אם באמת כל הבסיס היה שם, הייתי מוצאת עם מי להיות כנראה. אבל מה שכן, הוא שיקף את התחושה שלי שאין לי שם את החבורה הזאת. אחת כזאת שתמיד תקבל אותי לא משנה איך, ושארגיש בה בעלת משמעות.
אז כן, אני שם רק מספטמבר, אני כן די חדשה, אני מבינה את זה. אבל גם כשכבר יצא לי להכיר אנשים מהבסיס, הרגשתי שאין את החיבור הזה, הרוב שם ערסים או פרחות שמדברים רק שיחות שטחיות וזה לא אני. אני יכולה להיות כזאת פה ושם אבל בסופו של דבר זה לא מספיק חזק כשזה ככה. ובגלל החמל וה12 12, אני לא מצליחה להתחבר לאנשים כמו שצריך. ואני לא יודעת אם זה ישתנה בעתיד.
תקפה אותי תחושת בדידות כללית, אולי זה קשור לזה שהייתי חולה בבית בשבוע האחרון ולא יצאתי כמעט, אבל כרגע זה אוכל אותי. אני חושבת שזה אחד הפחדים הכי גדולים של בן אדם - להישאר לבד.
קשה לי כבר להתמודד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again