חשבתי עליך אתמול פתאום. בין כל ההתמודדות עם האונס, הפרידה, האופציות שעומדות בפניי להתקדם בצבא, הכמות שעות ההזויה שאני עובדת בצבא שגולשות אל תוך הלילה.. הגיע רגע קטן שנזכרתי בחיוך שלך. בריצה ההיא במדרגות לרכבת..
נראה לי שזה שווה פירוט.
שבוע לפני הפרידה מהחבר, בדרך הארוכה חזרה הבייתה מהבסיס לא הייתה לי ברירה אלא לדפוק ספרינט של החיים לרכבת כדי להספיק אותה. כשאני נראית כמו גמד גינה היפראקטיבי רצה לי במדרגות עקף אותי בריצה גבר רנדומלי ואמר "את תספיקי!!" וכמובן שבגלל שאני לא בכושר והייתי עסוקה בלהרגיש חרא על זה שקצת כואב לי הצד - לא כל כך הבנתי מה קורה. כשהגעתי למעלה הוא החזיק לי את הדלת של הרכבת וחייך חיוך כובש. התיישבנו בספסלים שונים אבל קרובים והתחלנו לדבר. אחרי זמן מה מצאנו את עצמנו יושבים אחד ליד השני ומדברים כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. מולנו התישבה אמא דתייה וילד עם אוטיזם קל, ובעודה מאכילה אותו עם כפית היא מלמלה אלינו משהו בסגנון של "אתם זיווג טוב מבחינת הקבלה" וגרמה לי להפוך לעגבניה. הוא בתגובה מלמל משהו בסגנון של "חבל שאין לי טבעת" והיא ענתה שהיא תביא לנו. שוב עגבניה.
שעתיים וחצי נסיעה ולא נגמר על מה לדבר. מיותר לציין שכבר אחרי 20 דק' נסיעה בערך הוא לקח לי את הפלאפון ואמר "עזבי שטויות, אני כותב לך את המספר". שכנע אותי לרדת איתו בתחנה אחרת של תל אביב והרווחנו עוד 20 דקות ביחד בזמן שחיכינו לרכבת.
אל תשפטו אותי, אני יודעת, היה לי חבר באותו הזמן. אבל משהו שם היה מיוחד ושונה, כל כך הרבה דברים במשותף וכימיה ממש טובה..
אני מאמינה במשפט שאומר שצריכים להיות סדקים בקשר כדי שבנאדם אחר יצליח למשוך את תשומת הלב. עצם זה שנמשכתי אליו ורציתי קצת, גרם לי להבין שאני משקרת לעצמי שטוב לי בקשר ושצריך לסיים אותו לפני שזה יהפוך למגעיל
יצאנו פעם אחת מאז אותה היכרות הזויה ורנדומלית ברכבת, היה כיף ונהניתי ממש, אבל משהו גרם לי לתחושה שהוא לא מחפש איתי משהו רציני.
העובדה שזה היה בערך שבוע אחרי הפרידה הוסיפה לכל הבלבול ומפה לשם מצאתי את עצמי פחות מראה עניין עד לניתוק
ואז הגיע אתמול והמחשבה עליך שמלווה בתחושת פספוס
נזכרתי בחיוך הזה ובפגישה ההיא
והבוקר קמתי להודעה ממך.
גורל? אולי.. ואולי זה סתם צירוף מקרים 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again