פתאום כשקשה אתה שוכח את כל האנשים שאמרו לך "שכואב לך ואתה לא יודע למי לפנות תתקשר אלי" כוס אמק את זה אני אפילו לא זוכר

ועכשיו כואב לי אני לא מתקשר אולי כי אני לא מרגיש ראוי לזה בכלל? והמצב שקלעתי אליו הוא לא פשוט

אין על מי לכעוס חוץ מעל המצב ואני יודע דבר או שתיים על כעס מתגעגע לזמן שפשוט היה לי נורמלי בראש לפגוע בעצמי

מתגעגע לזמן שבעיות לא הגיעו עם אחריות מתגעגע לרגע הראשון שגעתי לכפר

וליכולת לרעוד ליכולת להתפרק פשוט על הברכיים לזרוק זין על מה חושבים

מתגעגע לחוסר ציפיות או חוסר הבנה ומודעות לגבי מי אני

כל המודעות הזאת שרודפת אותי עכשיו מכאיבה לי אני אפילו לא יכול לבכות וזה עומד לי בגרון

אם אהובתי היית בחוץ זה היה הרבה יותר קל

כי היא מבינה אותי לה קל לי לפתוח את הדברים האלה

אבל כרגע אני כאילו מחכה ליום הדין שהולך להגיע עוד שניה כשיקראו לי למטה

לשים מחסום פה עלל הכלב שלי?? כוס אמק למה הכל מסריח עכשיו?

למה אתה לא יכול לתפוס את עצמך ביידים ולהבין שיש לא רק את הצד הזה בסיפור

ואיך אני אמור לחזור חזרה להוסטל ולומר להם שלא הייתי באן איי בגלל "דרמות מפגרות בבית"

וכל דבר שאני אומר לעצמי שמצדיק את זה שאני לא הולך נשמע לי כמו תירוץ

קשה לי.. קשה לי עם זה שאפילו כשדברים באמת כואבים ולא אפשריים אני ממשיך לרדת על עצמי

אין אוטובוסים כוס אומו אופיר אין אוטובוסים צא מזה כבר 

אין לי כוח לדבר על הכאב הזה עם החברים בדיסקורד לפעמים לצערי הייתי פשוט רוצה גיס אחר

לא את האידיוט הזה שאפילו לא מדבר איתי מילה ומסתכל על הכלב שלי כרוצח 

בלי להכיר אותו בלי להבין כמה הוא חשוב לי

קשה לי שאחותי לא אחותי יותר 

לפחות ככה זה מרגיש מתגעגע לאבא שלי

אם הוא היה כאן מעניין איך כל זה היה הולך.. ועכשיו כל מה שיש לי בראש זה לא לצאת מהחדר ולא לאכול

לא לשתות פגיעה עצמית עד שלא יהיה לי כבר כוח 

אני שונא אנשים אולי זאת התשובה אולי זה הקטע

איך אני אמור לעזוב עכשיו את הבית כדי ללכת לחובות שלי אם הוא נשאר פה?

תסכול יוצא לאט לאט אבל הוא יוצא אבל כרגע אני רק רוצה לקחת אס או אס כדי להרגע 

אין לי לגיטימציה לזה גם אצלי בראש אני לחוד באמת שאני לחוד והכל נסגר

אני מפחד מעצמי אני מפחד מהמצב אני מפחד מאחותי מגיסי מאמא שלי ומהמילים שאין לי