- אני נכנסת הביתה עם הקניות וזורקת "שלום" לחלל המבואה. אין תשובה. בצעד הבא אני רואה אותו בוהה בטלויזיה. 'החץ' או איזו סדרת מדע בדיוני דבילית דומה. "שלום" – אני אומרת שוב – "אתה יכול לעזור לי עם הקניות?". הוא ממלמל משהו ואפילו לא מסובב את הראש. אני מסדרת הכל ונכנסת למקלחת. לפני כמה שנים הייתי עוד מנסה בארוחת הערב לספר לו על היום שלי, על הלקוחות שעצבנו אותי בחנות ועל המשחקים החדשים שהגיעו. "אל תכנסי לפרטים" – הוא היה מבטל אותי – "זה לא מעניין". כיום אני אפילו לא מנסה. יושבים ואוכלים בשקט, הוא לרוב בטלפון הנייד. התחליף המודרני לעיתון. לפחות זה לא מכסה את פניו כמו פעם. אין הרבה תקשורת כמו שאתה מבין.

- על אילו נושאים אתם כן מדברים?

- על כספים בעיקר, קצת על הילדים והנכד. כשמזכירים את הקטנציק הוא זוהר – אז אני מנסה לפתח התחלות שיחה סביבו. משהו כמו "אתה יודע שהוא למד לכתוב כמה אותיות? לדעתי מאוד חשוב החינוך... בלה-בלה-בלה..." השיחה מחזיקה בדיוק שתי דקות והוא כבה חזרה.

- ומה הוא עושה עם עצמו רוב היום?

- אין לי מושג. הוא אומר שהוא מחפש עבודה באינטרנט, אבל נראה לי שבמרבית הזמן הוא סתם משחק במחשב, רואה המון סדרות ב-VOD ומכרסם. כמעט חמש שנים הוא ככה, מאז שפוטר. לדעתי זה מחמיר כי הוא בקושי יוצא מהבית.

- בדיכאון?

- לא לפי איך שהוא פותח את הפה עלי! כל דבר שאני עושה הוא דפוק! הכל לא טוב: איך שאני מנקה, האוכל שאני שוכחת לקנות, החשבונות שלא שילמתי, לא נסעתי לבת לעזור עם הנכד. כל דבר! כשאני מנסה לחלוק משהו טוב מהעבודה הוא מבטל ואומר משהו בסגנון: נו אפשר לחשוב שאת רופאה מנתחת! בסך הכל מוכרת בחנות...

- מקטין אותך

- מאוד! בכל נושא. יודע בדיוק איפה לפגוע ואיך לערער אותי. אני יכולה לחזור עם מצב רוח מעולה ותוך שעה זה ייעלם. הוא ידאג לזה.

- מתי זה התחיל לדעתך?

- לדעתי שנה לפני שפיטרו אותו, אבל ממש החמיר מאז שהוא בבית.

- אני מניח שברור לך מאיפה נובע הצורך להקטין אותך. נכון?

- כן... הוא "מתכווץ" בבית. כבר לא האיש שהכרתי באוניברסיטה. לא מתעניין כמעט בכלום, חוץ מסדרות המד"ב. אני מבינה שקשה לו שאני מפרנסת, מבשלת, פוגשת אנשים ותכלס "חיה" והוא לא תורם כמעט כלום. אני רואה את התיסכול וסופגת בשקט, אבל הביקורתיות הבלתי פוסקת מתחילה להמאס לי.

- את מנסה לעודד אותו לצאת? להתנדב אולי בינתיים, במקום לשבת בבית?

- יותר מזה: אם הוא מתקן משהו בבית - אני מנסה ל"הגדיל אותו" ולהדגיש לו כמה הוא מוכשר. הצעתי לו כמה פעמים לעזור במעון שלידנו בתחזוקה. דברים שהוא חזק בהם. הוא עושה תנועה מבטלת ואומר "אל תבלבלי במוח". בזמן האחרון התחילו לו גם חרדות מוזרות: בנושאי פרנסה אני מבינה, אבל פתאום הוא חרד בנושאי נקיון, אוכל מסוגים שונים שהפסיק לאכול ומתעצבן כשאני מבשלת.

- זה דווקא מתחבר: חרדות ושתלטנות. ככל שהוא מרגיש חוסר שליטה על חייו הוא נועץ צפרניים בסובבים אותו. מנסה ל"צוף". אני מנחש שאת לא היחידה שהוא מנסה לשלוט עליה.

- בטח! בגלל זה הילדים כמעט לא באים יותר! נמאס להם! בעיקר לבת. כל דבר שהיא עושה עם הקטן הוא פוסל. הבן עוד מגיע לפעמים לשעה אבל ארוחות השישי המשותפות התאדו כבר לפני יותר משנה.

- אני לא מנסה לגונן עליו, רק לנתח יחד את הצד שלו מתוך חמלה למצבו.

- אני מבינה. אני חושבת שאני דיי מודעת. פעם היינו חברים טובים כמו שסיפרתי לך. כיום, אני מנסה למצוא סיבות למשוך עוד שעה בעבודה. להשאר לסדר אחרי שסוגרים. הסטירה תגיע, אני יודעת, אבל אני מנסה לדחות את הקץ...

- אז מה בעצם מחזיק אתכם יחד? ואני לא נוקט עמדה, חס וחלילה, רק מנסה להבין.

- האמת שכלום. הילדים כבר לא בבית. אין שיחות, אפילו הפסקנו לטייל או לצאת לסרטים כמו פעם. שני אנשים שחולקים דירה. תסלח לי על הבוטות אבל אפילו אין בינינו כלום פיזי המון זמן.

- אני מבין. אז גם לי יש שאלה בוטה: אם את מסתכלת על עצמך עוד שנתיים מעכשיו – איפה את?

- אני לא רואה את עצמי איתו! הנה, אמרתי את זה בקול בפעם הראשונה. וואו! זה ממש הקל עלי. עכשיו שאמרתי אז זה בקול הייתי נפטרת גם מהבית הגדול הזה. שנים שרציתי לעבור למקום יותר מואר, יותר במרכז, עם אנשים ועם הרעש של העיר.

אני אסביר לך משהו: אתה מכיר את הילדים ששורפים נמלים מתחת לזכוכית מגדלת? ככה אני מרגישה. ובא לי להתרחק מהמוקד. מגיע לי לחיות!