זה אפילו לא קשור לשעמום יותר, זה פשוט מדכא שאני יושבת לבד בבית ונותנת לזמן לעבור בזמן שאנשים עושים דברים ולא מזמינים בכלל כי הם לא חושבים עלייך בכלל

פשוט בזבוז של זמן

נראה כי כל פעם שאני בודדה אני נזכרת לכתוב פה.

תמיד שאת לבד אומרים: ״תכתבי יומן״. יש 7 זיליון אנשים בעולם ואת, את תכתבי למחברת. 

כי אין לי חברים אמיתיים יותר. היו לי, בעבר, לתקופה קצרה. אבל הם עברו הלאה ואני עולה לי״ב. כי עכשיו 2017. תישארי לבד בבית, כשאנחנו שותים ואת לא יכולה, כי את קטנה. ופתאום את נראת בי״ב. ועכשיו 4 וחצי בבוקר. ועכשיו אני מסטול. ועכשיו אני כותב לך, כדי להוכיח לך שאני לא כזה אפס אחרי הכל. אבל את בטח לא מאמינה לי. עכשיו את שוכבת איתי. עכשיו את שוכבת עם מישהו אחר. עכשיו את שוכבת איתי שוב. עכשיו אנחנו לא שוכבים יותר.

ומה אני אמורה לכתוב? לנסות להיות פואטית? הרי את מי כבר יש לי להרשים? ולמי אכפת בכלל?

לאף אחד לא אכפת ולמי אכפת שלאף אחד לא אכפת, פשוט תזרמי עם זה וזה יעבור. זה תקופות וזה עובר. להעלם ולהיות בדיכאון כי את מרחיקה את כולם ממך. את מגעילה. תתנהגי כמו בן אדם. 

ערוץ 74 ואת שומעת את אותם שירים כבר 4 שנים. למרות שהפסיקו לשים את הקנדית הג׳ינג׳ית, וזה טיפה מבאס, אהבתי אותה.

אני מגעילה לאנשים ואני צבןעה לאנשים ואני משקרת לאנשים. אני בוגדת, אני מבריזה, אני חושקת. אז מה הפלא שאין בי אמון, הרי פוסל במומו פוסל, ואיך אני מזהה מי שחקן טוב יותר? כולם שחקנים, איזו הצגה. בראבו.

כל זאת ועוד עד לפעם הבאה שאצא מהבית, וארגיש שוב כמו חלק מהחברה