אתמול היה מעולה. היום היה מעולה, בינתיים. מבחינת אכילה, לא מבחינת הרגשה. אבל לפעמים זה בסדר להסתפק במה שיש. אני מרגישה לבד מדי, כולם עסוקים או לא פה. הוא לא פה, הבנאדם היחיד שמבין אותי. ואני יודעת שהדבר הנכון לעשות זה לשבת ולהכיל את זה. לקבל את זה, את הבדידות הזאת. לקבל את העצב הזה, או אולי פחד. את הכאב המעצבן הזה בחזה. כי אי אפשר להיות כל הזמן עם אנשים, אי אפשר שכל הזמן יאהבו אותך. אני אוהבת להיות לבד, אבל בזמן האחרון הלבד הפך לבדידות. וכשאין מי שיסיח את דעתי, עכשיו כשהאוכל הלך, אני נשארת עירומה מול המראה וצריכה להתמודד עם הכל. אני חושבת שזה החלק הכי קשה בכל התמכרות. פתאום לא לברוח, פתאום להתמודד עם הכל אחרי שנים של הדחקה. ואני יכולה להמשיך להסיח את דעתי עם חברים או ספרים או סדרות או אובססיה למדידת בגדים. אבל זה לא ישנה שום דבר.. אני אשאר עם התמכרות. אני אשאר עם ההרגשה כמה אפשר, ואם אשבר אני אשתדל ליפול למשהו שלא יזיק לי. כמו ספר. או הליכה. או לישון. 

זה כמו ריצה.. או כמו לנגן על איזשהו כלי.. או בעצם כל דבר חדש שלומדים. צריך לעבור את החלק הקשה והמעצבן כדי להגיע למקום הטוב. צריך להתאמן, לפשל וללמוד מטעויות. להשקיע ולהתמיד למרות שזה לא כזה כיף ולא תמיד בא לי, כדי שאח"כ יהיה טוב יותר. זה מה שאני עושה עכשיו.